איך קוראים לפרפר הזה ולמה שזה יעניין אתכם? / בן לזר

תמיד פרפרים וציפורים וכל יצור מכונף אחר הזכירו לי חופש. בשבועות האחרונים מאז שהשתחררתי, אני כל לילה חולם שאני נמצא שוב בצבא. עוד מהיום שהתגייסתי חיכיתי להשתחרר ולהיות "חופשי".

בשביל הגולן פתאום הרגשתי משועבד למנהלות, אמנם אני משוטט ונהנה אבל צריך לדאוג לאוכל, וחייב להגיע לברז מים בסוף היום, וצריך ללכת מספיק מהר כדי להגיע לחניון או ששוב אפרוש שק שינה במקום אקראי ולא נעים... הבנתי שזה סטייט אוף מיינד. תחושת החופש מגיעה כשהמסגרת שלך מספקת אותך ולא מפריעים לך הדברים שחייבים לעשות.

לפרפר קוראים "זנב סנונית נאה", מבין הפרפרים הגדולים בישראל. הוא נקרא ככה כי הזנב שלו בצורת מזלג (כמו של הציפור סנונית). כשתופס אותו טורף, הוא יתפוס רק בזנב, ומיד הפרפר ישתחרר לחופשי. בלי הזנב הכבד שהוא סוחב כנראה שלא היה לו חופש בכלל..

בריכת נעמי

איך אני אוהב את הימים האלה, לקום בבוקר, לפתוח את המפה ולראות שיש מעיין מסתתר בהמשך. כמובן שבאותו הבוקר טסתי עד שהגעתי אליו, ושם התחלתי את היום. מה שלא רואים בתמונה- ספסל נדנדה שמתאים לזוג, ערוצון נחל שזורם לידו וממנו המים מגיעים, ושקט מוחלט חוץ מציוץ ציפורים. הגישה אל הבריכה היא או ברגל דרך שביל הגולן, צפונית לחניון דליות, או ברכב ביציאה דרך השער המזרחי של הישוב יונתן, יכול להיות שצריך למצוא שם מישהו שיפתח את השער.

חורף

לא יודע למה, אחד הדברים שהכי ממלאים את המצברים שלי זה לקום בבוקר ולראות שאפור וקר בחוץ.. השנה זה היה ממש פתאומי, יום אחד קיץ, יום אחד חורף. אולי כי אני יודע שהרבה גשם בחורף = הרבה מעיינות באביב. קצת קשה לזהות אבל בתמונה רואים את המזרקה בדיזינגוף בקלואוז אפ...

יום אחד בנובמבר בטיול האחרון הלכנו ליד כמה נחלים, ובבריכה הסבירה הראשונה שראינו שאלתי את חברתי קורין אם נעצור פה, או שעדיף כבר שנמשיך במעלה הזרם, בשביל אולי להגיע לבריכה יותר שווה. קצת חשבנו, בסוף החלטנו להמשיך, וכמו שקיווינו, המקום השני כבר היה יותר טוב.

בעיניי זה חלק גדול מלהיות הרפתקן. לא להתיישב ולהסתפק במשהו סביר. להמשיך הלאה ולחפש את המדהים גם אם אין הבטחה שיבוא. להגיע לזהב ולהמשיך לחצוב עד שמוצאים יהלום.

עד הפעם הבאה.. נתראה בשבילים.

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מבן?! יכולים ליצור איתו קשר ב:

Mail - benlazdude@gmail.com

Facebook - https://www.facebook.com/benox5

Instagram - https://www.instagram.com/wild_rover_ben/

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.

הציפייה למשהו לא צפוי- חלק ב'/ ליבת קידר-מלינוף

הציפייה למשהו לא צפוי הא? כנראה שככה זה כל חיינו, לא כדאי לצפות אלא פשוט להינות ולא לחשוב ובמיוחד בתקופה הזאת, מה שהיא עושה לנו. זוכרים אותי? זאתי שרק השתחררה וחלמה על פורטוגל אבל גם אותה הקורונה עצרה, זאתי שגילתה את הסוד הקטן שאף אחד כמעט לא מדבר עליו, טסה לבולגריה כדי שיכניסו אותה לפורטוגל? אז, נחתי בפורטוגל!! בהרחבה? חח וואו איך מתחילים? טוב אז נתחיל מבולגריה ונוביל אתכם לרגע זה ממש.

בולגריה זו מדינה מהממת, זולה, מלאה בתרבות, טבע ועשייה אז אם עד עכשיו לא חשבתם על לבקר שם תחשבו שוב. השבוע האחרון בבולגריה היה מדהים. הצטרפו אנשים חדשים להרפתקה ולחיי היו חוויות מרגשות שהרחיבו את הלב. יצאתי מסופקת מבולגריה היא והאנשים בה לימדו אותי הרבה! אבל עדיין עזבתי עם טעם של עוד (הרבה). אחרי כל הבירוקרטיה לקראת הטיסה לפורטוגל עליתי על המטוס מתרגשת ולא מאמינה שזה קורה, עם קונקשן של לילה בדנמרק ללא שינה מרוב התרגשות ושיחה ארוכה עם בחורה שפגשתי בשדה עליתי על המטוס ביחד עם עוד אולי 10 אנשים ישירות לפארו בדרום פורטוגל. הכל היה מתוכנן כבר חודשים מקום לינה, עבודה, יצירה וכל מה שתרצה שאתה מגיע למקום חדש. נחתי, הגעתי לחווה שהייתי אמורה להיות בה זאתי שתכננתי עליה כבר כמעט שנה זאתי שסיפרתי לכולם על מה שמחכה לי שם. אחרי יומיים בהם אני רואה שכמעט כל מה שחשבתי שיהיה כרגע לא זמין בגלל הקורונה ועוד כל מיני בעיות טכניות הבנתי שזה כנראה לא המקום הנכון בשבילי כרגע.

ביליתי עוד שבוע של חיי לילה בעיר ליד תוך כדי מחפשת בWORKAWAY התנדבויות משהו שיקרוץ לי, שולחת הודעות, מתפללת כבר לעוף מהעיר למרות שזאת עיירת חוף מהממת עם חופים משגעים אך זה כבר היה יותר מדי עיר בשבילי. אחרי כמה ימים מקבלת תשובה מהמקום שתכלס הכי רציתי להגיע אליו מכל מה שראיתי ותוך יום כבר מגיעה לשם (כמה שהייתי מאושרת, אין כמו ללכת אחרי הלב, העולם מקשיב לך ותומך בך). העברתי שם 3 שבועות לא נורמליים. מה זה המקום הזה? האמתי לא בטוחה לגבי ההגדרה אבל השם זה PIZZA NIGHT ALGARVE.. שטח גדול בין גבעות דרום פורטוגל. חיי חווה וקהילה, קמים בבוקר מאכילים את החיות, מבשלים ארוחות לכולם, בנייה וכל מה שכוללת עבודה בחווה.

בנוסף לזה כל ימי שישי המקום מארגן ערב פיצה בו אנחנו מכינים את הפיצה מ-0 מהבצק ועד התנור אבנים, ומסיבה ושאני אומרת מסיבה אני מתכוונת שברחבי החווה יש כמה במות וברים מפוזרים ככה שיש כמה דיג'יים במקביל והמקום פתוח לכל מי שרוצה אז אם טיילתם בשנים האחרונות בדרום פורטוגל אולי יצא לכם גם להגיע לכאן. זה מדהים כמה אפשר ללמוד במקום אחד, כמה אפשר לקבל ובאותו הזמן גם לתת בשפע. כמובן שאני נשאלת הרבה על הצבא לפעמים זה נחמד כי אני לאט לאט קולטת כמה זה מיוחד לאחרים לעומת איך שאנחנו לרוב מתייחסים לזה. וכמה המערכת הזאת תרמה לי. אבל אתם בטח מבינים אותי, כמה אני יכולה לדבר על תקופה בחיי שהייתה ברובה מלאה ברגשות לא טובים. כל יום מרגיש כמו חיים בסרט. את הלילות אנחנו מעבירים בטיפי אני ועוד 3 חברה ומדורה שמחממת אותנו (בערך). כשיש זמן ולא קר מדי הולכים לקפוץ ערומים לאגם הקרוב. כשיש כוח עולים על ההר הכי גבוה באזור (צריך כוח) וצופים בשקיעה או בזריחה, תצפית שאפשר לראות ממנה כמעט את כל הALGARVE. השמש מרגשת אותי, גורמת לי לאושר שלפעמים אני לא מצליחה לשלוט בו חיוך ענק שנמרח על כל הפרצוף, לפעמים הצחוק מתלווה לחיוך לפעמים דמעות של אושר או שחרור וביחד עם כל זה בוחרים את המנגינה שמתאימה לרגע וחוץ מזה לא צריך כלום בחיים.

הקורונה הזאת מפתיעה בלי סוף ואסור לצפות לשום דבר. אז ממחשבה של אולי להישאר בפורטוגל, עבודה וטיולים סגרתי כרטיס טיסה למקסיקו עם אחת הבנות שהכרתי בחווה בפורטוגל ותוך כמה ימים כבר נחתנו במקסיקו, וברגע זה אני יושבת בהוסטל באי HOLBOX ומסיימת לכתוב את ההרפתקה הזאת של החודש האחרון. חחחח מטורף מה שקרה פה, הכל היה כל כך מהר. אני עדיין מנסה לעכל את מה שהיה בפורטוגל את מה שחוויתי, זה היה אינטנסיבי, במובן הטוב. נתתי לאחד הצדדים הסגורים של ליבת להשתחרר ולהתבטא ופשוט להיות. אני עדיין מעכלת. הייתי רוצה לקחת הכל יותר באיזי ולהספיק ולראות יותר. אחד הדברים שאני מתחילה להבין שלומדים במהלך הנדודים והטיולים הגדולים, זה שאתה כל הזמן תכיר אנשים ולפעמים זה יהיה חיבור מטורף ולפעמים פחות אבל צריך להמשיך הלאה ולצאת מהאזור נוחות, לשמור על הקשר עם מי שבאמת היה את החיבור האמיתי ששניכם מרגישים בו ולהמשיך הלאה. זה לא תמיד פשוט.

אני עוזבת את פורטוגל עם הרגשה של שמחה ממה שהספקתי לקבל ולתת, געגוע, ועם המחשבה שזה לגמרי מקום שאני אחזור אליו. ועכשיו מקסיקו יקרה ברוכה הבאה לעולמי הנפלא המלא בהרפתקאות ומחשבות, מאחלת לנו דרך צלחה מלאה באהבות ותחושות ללא ציפיות.

ליבת

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מליבת?! יכולים ליצור איתה קשר ב:

Facebook - https://www.facebook.com/libat.keidarmalinoff.1

Mail -libat0855@gmail.com

זה דף האינסטגרם שלי, אני אוהבת לשתף את העולם שלי, את כל המקומות שאני נמצאת בהם, חוויות, אוכל, אנשים, מחשבות ואשמח שתצטרפו אלי 😊

Instagram - https://instagram.com/libat_lifephotographs?igshid=rbp0uobubne6

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.

רגעים קטנים של אושר בדרך ואיך שומרים על התחושה הזו בשגרה? / אבישג הר ציון

טיולים עושים לי טוב בלב, מנקים ומאפסים לי את הראש ועושים תחושה נעימה בבטן (ולא רק בגלל האוכל הטעים והטעמים הזרים לי).

זה לא קורה בגלל החופש (למרות שאיילנד גויאבה מעניק תחושה של שלוות סיני). הרי יש טיולים שאתה לא באמת נח בהם, אלא בגלל השקט, יש אורך רוח מסוים שאתה מפתח. אולי אנחנו חווים הרבה פחות מתח, למרות שאנחנו בהחלט מחוץ לאזור הנוחות שלנו.

יש אוסף של רגעים קטנים מהטיולים שלי שאני זוכרת את החיוך שהיה לי על הפנים ואת התחושה הטובה שמילאה אותי.

ארוחת בוקר בקובה עם מיץ טבעי שנסחט דקה קודם ומלא אבוקדו. בלי שום דבר מיוחד על פניו. זה לא בראנץ' באחת המסעדות התל אביביות שאני אוהבת או ביצים עלומות. אין בצלחת חידוש קולינרי, אבל זה פשוט וטעים. 

אני שונאת חורף. אני מהאנשים האלה שסובלים מדכאון חורף. תסמונת מוכרת. אני אוהבת שמש, אור יום, בגדים קלים, פירות של קיץ. אני יודעת שהחום הישראלי מתיש ודביק, אבל הטיולים בהם הצלחתי "לעקוץ" את רוב החורף הישראלי או להיות בבריכה או בים ביום הולדת שלי בחודש הכי חורפי בשנה, מתווספים לרגעי האושר הקטנים שלי (אפילו לא כל כך קטנים). אני זוכרת את עצמי אוכלת אבטיח ברחוב בברזיל באמצע ינואר ומתלהבת כמו ילדה שאוכלת אבטיח בפעם הראשונה.  

בטיול אחר, נסעתי באוטובוס צפוף וחם בסרי לנקה במשך כמה שעות לבד, אחרי שלא נתקלתי במי שהייתי אמורה ליסוע איתו. בעצירה בדרך, קניתי אננס שלם שנחתך רק עבורי ונכנס לשקית סנדביץ' "פושטית". אכלתי לבד (והיי! לא מתתי לבד) עם חיוך ענק על הפנים. לאננס יש טעם של חופש כי הוא מתוק מתוק וזול וגם עצי הדקל שראיתי מהחלון הפכו את הדרך ליפה יותר, אבל אני בטוחה שזה לא רק זה. אני רוצה להרגיש ככה גם בשגרה שלי.

באחד מהטיולים, טילתי עם מטייל ותיק שהכיר לי את הביטוי "מצידי". בכל פעם שמשהו השתבש או מישהו דיבר אלינו בצורה לא נעימה, הוא שלף "מצידי..." והעביר את זה הלאה.

העביר דף בספר. אני משתדלת לאמץ דברים חדשים וטובים שאני פוגשת ביום יום שלי. אני מודה שניסיתי לאמץ את ה"מצידי" הזה ליום יום שלי ולא הצלחתי. הוא לא שרד. אני רוצה שכעס והתנהגות לא נעימה של אחרים פשוט תעבור לידי ולא תחדור אלי. 

אני שואפת לשמר כמה שיותר את תחושת האושר החמקמקה ולקחת דברים שקורים ביום יום שלי יותר בקלות. כל טיול אני חוזרת עם רוגע פנימי שנשבר אחרי פרק זמן מסוים, קצר או ארוך יותר. אני רוצה להרגיש יותר את התחושת שקט פנימי שהביא לי הריח של הדאל והבטטות בקארי וחלב קוקוס (ישר מהקוקוס) של אשתו של רוי בRoy's villa בסיגריה בסרי לנקה. 

אני שואפת להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, זו מהטיולים. 

איך אתם שומרים על השקט שלכם? 

שתפו אותי...

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מאבישג?! יכולים ליצור איתה קשר ב:

Facebook - https://www.facebook.com/avishag.tzion

Mail - avishagharzion@gmail.com

Instagram - https://www.instagram.com/avishag_har_zion/

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.