״לא ממליץ לך להגיע לחווה הזאת, הבחור שגר שם, שם אותנו במצבים מסכני חיים לא מעט פעמים״
זו התשובה שקיבלתי מהתכתבות במייל עם בחור שהתנדב בחווה באלסקה שהתעניינתי בה. הייתי רוצה להגיד שהתשובה הזאת הרתיעה אותי וגרמה לי לוותר על התענוג, אבל במקום זה היא הציתה את הסקרנות שלי וגרמה לי להחליט שאני אגיע להתנדב שם. לא היתה לי כוונה להתגרות בגורל, אבל משהו באיך שהבחור תיאר את החוויה שלו במייל עזרה לי להבין שאני יכולה ללמוד הרבה מהאנשים האלה.
ואם להגיד את האמת, לא חיפשתי להנות, חיפשתי אתגר.
החווה הייתה ממוקמת במקום נידח קרוב לפארק הלאומי הכי גדול ופראי בארצות הברית (wrangell st elias national park). כדי לתת קצת מושג למימדים של הפארק הזה- הוא בגודל של 9 המדינות הכי קטנות בארה״ב מחוברות יחד. גודל של 13 מליון דונם, ובכל יום נמצאים בו בערך 200 אנשים (לשם השוואה, בפארק יוסמיטי שבקליפורניה, נמצאים בכל רגע נתון כ-מליון אנשים). בעל החווה גר שם עם הבן שלו, בחור בן 22 שנולד וגדל בבית עץ הזה שהם בנו בעצמם ומעולם לא הלך לבית ספר. אני יכולה לכתוב ספר שלם על מה שעברתי בחודש שגרתי איתם. בתקופה הזאת למדתי לחטוב עצים, לדוג, לצוד, לגדל ירקות ועוד המון דברים. לא תמיד הכל היה טוב ויפה. באנו מעולמות מאוד שונים ומצאנו את עצמנו בלא מעט ויכוחים על דת, אמונה, סבלנות וכו׳. לי, הסטודנטית בבצלאל, המוקפת כל היום באנשים צבעוניים וצעירים, היה קשה עם עולמם הנוצרי ההדוק והצר של זוג הציידים. הם ללא ספק היו טובי לב, ולכן לא הצלחתי להבין איך הם יכולים להגיד משפטים כמו ״מי שיש לו איידס הביא את זה על עצמו כי הוא התנהג בצורה מופקרת״ ועוד שלל אמירות צבעוניות.
באלסקה מתמודדים עם אתגרים לא שגרתיים. בבקתה לא היו מים זורמים והשירותים היו ממוקמים ביער מאחורי הבית. כל יציאה לשירותים בלילה היתה מסע שפחדתי שלא אחזור ממנו מפני שבשטח החווה התגוררה לה מוס עם גורים, ואתה לא רוצה לעבור בטעות בין אמא מוס לגורים שלה. לפני אלסקה חשבתי שמוסים הם כמו גמלים, סתם חיות מגושמות ולא מוזיקות, אבל גיליתי שמוסים הם בעצם כמו גמלים עם אופי רע ובעיות שליטה בעצבים. לא כדאי לעמוד בדרכו של מוס. אתגר נוסף להתמודד איתו בדרך לשרותים היה איתני הטבע המאוד לא צפויים של אלסקה. לא פעם מצאתי את עצמי כמעט עפה ברוח.
באופן טבעי בגלל האופי המנותק של האזור, הם היו מגדלים לעצמם ירקות וצדים בעצמם את האוכל, והם הציעו לי להצטרף אליהם למסע ציד בהרים שאמור להימשך כמה ימים. קצת נרתעתי כי אם חס וחלילה קורה משהו בהרים, הסיכוי שימצאו אותך כמעט אפסי, אבל אחרי כמה שיחות איתם השתכנעתי. ותכלס גם העדפתי להיות איתם מאשר להישאר לבד בבקתה הזאת. אז יצאנו לדרך. אלו היו תנאים שלא חוויתי מעולם. אין שבילים, הצמחייה עבה וההרים תלולים ברמה שצריך להאחז בענפים כדי לא להחליק, וכשמגיעים לגובה מסויים כבר אין צמחייה להאחז בה. בערב השלישי שלנו שם, ראינו עננים שחורים מגיחים מאחורי אחד ההרים. אני בחיים לא אשכח את הפרצוף שלהם כשהם קלטו את זה. האב הסתובב אליי ואמר ״תקשיבי..לא חשבתי שירד גשם..לא הבאתי ציוד עמיד למים. אנחנו חשופים כאן לגמרי ואם נירטב מהגשם הזה אנחנו עלולים לקפוא למוות בלילה. תתחילי לקפל אנחנו זזים.״
נשאר לנו רק שעתיים בערך של אור יום כדי לרדת מההרים, אבל היה לנו 20 ק״מ לעבור. לא מספיק זמן. מצאנו את עצמנו מפלסים את הדרך בהרים וחוצים נהרות קפואים בחושך מוחלט. כל צעד צריך להיות מחושב וכל טעות היא קריטית (ואני לא אתחיל בכלל לדבר על דובים). בסוף, חוץ מכמה חבלות יצאנו בשלום, אחרי לילה שלם של הליכה. כעסתי על החוסר אחריות שלהם וקצת כעסתי על עצמי שלא הייתי יותר זהירה, והבטחתי לעצמי שאני מפסיקה עם השטויות.
בערך שבועיים אחרי הלילה הזה עזבתי את החווה והמשכתי בדרכי, וסיפרתי לבחור מהמייל, הבחור שהזהיר אותי, על כל מה שקרה. הוא מיד ענה לי ״כן, אני לא מופתע, קרה לנו משהו דומה...היינו בלי ציוד והתכסנו בלילה בעור של החיה שצדנו כדי לא לקפוא. אני שוקל לחזור לשם שנה הבאה.״ הייתי בהלם. למה שהוא ירצה לחזור? אחרי כל מה שהוא עבר שם? אני הכי יכולה להבין את הזיקה לאתגרים, אבל עושים משהו פעם אחת ולומדים לקח...ממשיכים האלה.
אומרים שההבדל בין סיוט לחוויה - שבוע. אולי זה עניין של לחזור ולכבוש מקום שלא צלחת בעבר. אולי פשוט יש לנו זיכרון קצר כשזה מגיע לכאב, אבל הינה, כמעט שנה עברה ואני מוצאת את עצמי כאן עם מחשבות על לחזור אליהם.
אין לי ספק שעם אלסקה עדיין לא סיימתי...
***
רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מנועם?! יכולים ליצור איתו קשר ב:
Instagram - noamsol_
Mail - noama.94@gmail.com
רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.
