זה היה בדרמסאללה, צפון הודו. כבר כמעט שבוע אחרי שהגעתי מאמריטסר. ראיתי את השוק הצבעוני, המקדש של הדלאי לאמה ואפילו הספקתי כמעט ליפול אל מותי מאחד מהרי ההימלאיה לפני שעשיתי פרה-גליידינג עם שרוואל וכפכפים.
קמתי בבוקר אחד ומיד נפלה עליי החלטה."אני רוצה אתגר, בא לי מוזה, היום את הפרק הבא בספר שלי, יחד עם הצ׳אי של הבוקר - אני רוצה לכתוב בקצה של מפל". לאחר צחצוח שיניים ובעזרת בירור קצר עם עובדי ההוסטל המקסימים, גיליתי שהמפל הקרוב ביותר הוא המפל של 'באגסו'.
מיד סידרתי על עצמי את הפאוץ׳ הקטן שלי מווליגמה, סרי לנקה, בו היה מספיק מקום בדיוק לדברים החשובים שהם; הארנק, הדרכון, הפלאפון, היומן והעט. ויצאתי למפל.
לאחר טיפוס למטה, בין הרחובות הצבעוניים על צלע ההר ולשווקים שקוראים לך לבזבז את כל כספך, הגעתי לתחתית המפל. מולי ניצב פלא כמוהו לא ראיתי מעולם. מים לבנים ומוקצפים זורמים מסלע לסלע, לאגם שקט במקטע קסום ומטה לסלע נוסף וכן הלאה. מצדדיו מטפסות עזים קטנטנות מלקטות עשבים, נזירים מתקלחים ומכבסים את הגלימות שלהם במים השלגים הקפואים ו, איך לא, קבוצות ישראלים מחדדים את כישורי הדאפו שלהם.
אפשר לומר שהמפל מחולק לשניים: המפל עצמו, והשביל הצדדי.
השביל עמוס העוברים ושבים אכן קרץ לי אך כנאמר, אני רציתי אתגר. השביל הבנוי והחמוד לא היה מספיק בשבילי, תמיד הייתי אחד שאוהב את האקסטרבגנזה.
במבט חטוף על המפל הסקתי 'הי, אני יכול לעשות את זה' והחלטתי לטפס את המפל מבפנים, דרך הסלעים המחליקים והזרם המוקצף.
הורדתי נעליים, קשרתי על התיק והתחלתי. סלע אחרי סלע, רגל אחרי רגל. מדי פעם קופץ בזריזות, מדי פעם נלחם עם עצמי לטבול במים הקרים. ראסמי, זה היה די מפחיד. יכולתי בקלות להחליק וליפול פנימה ולהציב את עצמי אל מול חסדי הזרימה העוצמתית וכנראה לצאת מכך עם כל העצמות שלי שבורות, אם בכלל. וכמובן שכן החלקתי מספר פעמים. אבל הי, לא מתתי.
ועם הרבה סבלנות וחישובים של 'האם אני מסוגל לקפוץ אל הסלע הזה ולא למות' ו'לקפוץ אל הסלע הזה או מהזווית הזו', טיפסתי אט אט, לקצה הנחשק.
הייתי כל כך מבסוט ושמח. לקח לי בערך שלוש שעות לעשות מסלול שמהשביל המיועד לוקח 20 דקות בגג. בחיוך גאה ניגשתי למוכר החמוד והמבולבל, ביקשתי כוס צ׳אי חמה ואיתה הלכתי להתיישב על קצה המפל שכבשתי, לכתוב ולהינות.
עם הכוס הצ׳אי והפלאפון שלוף לכתיבה הבחנתי שאחד הנזירים הבודהיסטים מביט בי מזווית העין, אני מניח שהוא ראה אותי עולה מתוך המפל (או לפחות רוצה להניח) וזה עניין אותו. לאחר כמה עמודים שכתבתי הנזיר הנחמד התיישב לידי ואחרי רגע חצי מוזר חצי מסוקרן בו הנזיר לא אמר לי מילה, הוא שלף בפתאומיות את הסמארטפון הישן שלו ועשה לי תנועות של 'סלפי סלפי, אההה'. הסכמתי בחיוך וכמובן, שביקשתי סלפי חזרה!
זו הסיבה שאני אוהב לטייל, הספונטניות יכולה להוביל לאירועים שבחיים לא הייתי מנחש שיקרו. כאילו, מי היה מאמין שיום אחד נזיר בודהיסטי יבקש ממני סלפי על קצה מפל תחת הרי ההימלאיה.
***
רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מיואב?! יכולים ליצור איתו קשר ב:
Facebook - https://www.facebook.com/yoav.dribben
Mail- yoavdude11@gmail.com
רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.
Comments