באוגנדה נחתתי ב 4 לפנות בוקר אחרי 6 שעות קונקשן בטורקיה, עם 39 חום וערפול חושים מטורף.
בת 25, אחרי 2 טיולים גדולים והרבה קטנים, עם ניסיון במדינות מתפתחות אבל שמעולם לא הייתה באפריקה. בת 25, בכלל באמצע תואר של לימודי עיצוב, שיום אחד החליטה לעשות פנייה חדה במסלול, לפרוש מהלימודים ולעבור לתחום הפיתוח הבינלאומי והסיוע ההומניטרי. אחרי כמה חודשים של חיפושים אחר המקום הנכון מצאתי את עמותת “אור קטן” הפועלת בסלאם שנקרא נמוונגו בקמפלה, אחת משכונות העוני הקשות באוגנדה ובעולם. וכך, הודעתי לאוניברסיטה, מכרתי הכל, עזבתי את הדירה הנוחה שלי בתל אביב, ארזתי תיק וטסתי לאוגנדה.
ברחבת מקבלי הפנים הזנוחה באנטבה חיכה לי אחד מאנשי הסגל המקומיים בעמותה, הוא קיבל אותי בחיוך רחב, שעם הזמן למדתי שהוא סימן היכר של האנשים באוגנדה והסיע אותי לדירת המתנדבים בקמפלה.
הכל היה עדיין חשוך, ותאורת רחוב אין באוגנדה, אבל כבר יכולתי להרגיש את הכבישים הרעועים ולראות, באור הזריחה, את הנשים מתכוננות ליום עבודה, סוחבות סלים ענקיים על הראש ותינוקות קטנטנים על הגב.
ביום הראשון שלי בהתנדבות לוקחים אותי לסיור בנמוונגו. שכונה ענקית, אלפי סמטאות צרות בין ביתנים קטנים עשויים בוץ ופח, מלאה בזבל, ביוב זורם באוויר הפתוח וילדים קטנים מתרוצצים ומשחקים בתוך כל אלה. אני, אחרי שני טיולים ארוכים בהודו, נתקלתי כבר בעוני מחפיר, אבל המראות כאן הצליחו לזעזע גם אותי. העמותה הוקמה לפני 10 שנים ע"י ישראלים שראו את המצב הקשה בסלאם ורצו להביא שינוי לקהילה של אנשים מדהימים שאין להם דבר חוץ מחיוך תמידי על הפנים. הם חברו למקומיים מהקהילה וביחד הקימו מקום שמספק חינוך, השכלה, העצמה ותמיכה למאות ילדים נשים ונוער.
העמותה עובדת מתוך מתחם בשולי השכונה. בשעות הבוקר פועל המתחם כגן ילדים ובית ספר ובשעות אחה"צ פועלות בו קבוצת הנוער וקבוצת הנשים.
בתי הספר באוגנדה עולים כסף, לא הרבה במושגים שלנו אבל סכום שמשפחה החיה מ 0-15 ש"ח ליום לא יכולה לשלם. לכן, כל זה מתאפשר רק בזכות אנשים פרטיים עם לב ענק שמאמצים ילד מרחוק, מממנים בית ספר (כולל ספרים ותלבושת אחידה) לילד אחד מסויים, “שלהם”.
קבוצת הנוער שלנו מקבלת שיעורי העצמה, ידע כללי, בריאות, כישורי חיים ועוד, עושה פעילויות שונות בקהילה ובין היתר הם גם רוקדים מדהים! חלקכם אולי זוכרים את הסרטון שלהם רוקדים לצלילי השיר של נטע ברזילאי לאירוויזיון שקיבל תהודה בתקשורת בישראל והפך לויראלי ברשת. רגע מרגש ומלהיב בתוך מלחמת קיום יומיומית. קבוצת העצמת הנשים, המורכבת ברובה מהאמהות של ילדי העמותה היא עולם קסום בפני עצמה. נשים שעברו חיים לא פשוטים, רבות מהן פליטות מאזורי מלחמה לשעבר ואמהות חד הוריות, מקבלות בעמותה מקום בטוח לשהות בו, לרכל קצת, לחזק זו את זו, וגם סדנאות העשרה ותוכניות לעצמאות כלכלית.
אוגנדה, העמותה והאנשים הפכו לי לבית. המקום נכנס לי כל כך עמוק ללב שבתום שלושת החודשים שהתכוונתי לשהות שם לא יכולתי להעלות בדעתי לעזוב. המשפחה באה לבקר, טיול בצפון אוגנדה, איזור יפהפה ומעניין (סיפור לכתבה אחרת) ואני מתחילה סבב נוסף של שלושה חודשים.
המטרה היא כמובן שבשלב כלשהו הם לא יצטרכו אותנו יותר. שיהיו להם מספיק כלים להמשיך ולקדם פרוייקטים כאלה בעצמם. אנחנו עוד לא שם, וזה בסדר. אפריקה זו מנטליות אחרת, קצב אחר, והמצב בשכונות העוני ובכפרים כל כך קשה שיקח זמן עד שיוכלו להניע את הגלגל בעצמם. אבל אנחנו חושבים ועובדים יחד איתם, יד ביד, מנסים לתת כלים ודרכי חשיבה חדשות, ובעיקר השכלה על מנת שזה יגיע מתוך התרבות שלהם ולא שלנו.
מעבר לתקווה שהעמותה נותנת, וזה בפני עצמו לא מעט, היא פותחת דלתות ואפשרויות לקהילה שכנראה לא הייתה מקבלת אותן. אנחנו, אני ואתם, חיים בעולם שבו אף אחד לא מעלה על דעתו שאולי הילדים שלו לא ילכו לבית ספר, עולם עם חוק חינוך חובה, עולם שבו השכלה בסיסית היא לא פריבילגיה אלא נחלת הכלל. והרי חינוך והשכלה הם הדרך היחידה להתקדם ולהתפתח.
מאז שסיימתי את ההתנדבות לקחתי חלק בפרוייקטי פיתוח אחרים בעולם אבל אוגנדה תמיד נשארה לי בלב והמשכתי להתנדב בעמותה מרחוק, היום בתור מנהלת מערך המתנדבים והפרויקטים, שמרתי על קשר רציף עם הסגל המקומי, המתנדבים החדשים ורבים מבני הנוער.
מכל האנשים שפגשתי והסיפורים ששמעתי, יש בחור צעיר, כריס, שממש נכנס לי ללב ואפשר לומר שבמידה מסוימת, הסיפור שלו השפיע על הדרך בה בחרתי ללכת היום. הנער הזה, ויתר על הכל למען היקרים לו. כי יש מקומות בהם זה אחד או האחר. ההורים של כריס הצליחו לממן לו בית ספר, לאחיו הקטן כבר לא. נער בן 20 המפרנס משפחה של 4 נפשות, בעבודות מזדמנות, בדוחק, לאוכל ולתשלומים לבית הספר של אחיו. היו ימים שלא נשאר לו כסף לאוכל לו עצמו. כריס תמיד חלם להיות רואה חשבון. הוא תמיד אהב מספרים וזה גם מקצוע שיכול לספק פרנסה ראויה. רק שבאוגנדה אין מלגות, אין סבסוד של שכר לימוד ואין סיכוי שמישהו כמו כריס יוכל לשלם על לימודים.
צריך להבין שבאוגנדה, ברגע שפתחנו את הדלת למישהו כמו כריס, הוא ילמד, ימצא עבודה וישלח כנראה עוד 2 עד 5 ילדים לבית ספר. הוא יהווה דוגמא לקהילה ובעיקר לילדים, שאסור להתייאש, ושיש תקווה לחיים אחרים. הגלגל תמיד מתחיל להסתובב בעצמו באיזשהו שלב. לפעמים הוא פשוט צריך דחיפה קטנה והרבה אמונה.
מתוך החוויות, המפגשים וההתנדבויות, הבנתי שתחום הפיתוח הקהילתי הוא הדבר שבוער בי וגם, שיש המון צעירים שרוצים לעשות, להתפתח, לגדול, לתרום לחברה ולכלכלה במדינות שלהם אבל אף אחד לא נותן להם הזדמנות. כך קרה שבחרתי להקדיש את חיי לתקווה שאפשר לשנות, לעשייה אשר דוחפת את העולם למקום טוב ושוויוני יותר, לאמונה שיצירת דלתות תאפשר לנערים ונערות מוכשרים, חכמים ואמביציוניים לקדם את עצמם ואת הקהילות שלהם לגבהים הכי מדהימים שיש. והיום, שלוש שנים אחרי שהגעתי לאוגנדה לראשונה, אחרי התנדבויות בפרויקטים וארגונים שונים בעולם, עברתי לאוגנדה כדי להקים את הפרויקט שלי - עסק חברתי שמעסיק חבר'ה צעירים משכונות העוני של קמפלה, מספק להם פרנסה ותוכנית חברתית למשך שנה ולאחר מכן, עוזר להם להכנס להשכלה גבוהה ועולם התעסוקה.
אומרים שהדור שלנו הוא כזה שלא מעניין אותו כלום. דור של טלוויזיה ופריבילגיה. אני מנסה לעשות אחרת, ויש עוד רבים כמוני. אנחנו דור שרוצה גם להכיר, ללמוד, לעשות, לשנות ולמחות ומוכן להשקיע בכך זמן ומאמץ. דור של נתינה ושל שינוי. נכון, לא כולם, אבל רבים. חבר'ה צעירים יותר וצעירים פחות, שבוחרים לטייל אחרת, לטייל תוך הכרה בערך התרבות של האחר, לטייל ולתמוך בחברה המקומית, לכבד אותה במקום לרמוס או להתעלם ממנה, לטייל ולתת משהו בחזרה, אולי כי מחלחלת ההכרה שכמאמר השיר: "כולנו רקמה אנושית אחת".
אני מאמינה בכל ליבי שאם במקום אחד יש מחסור ענק זה משפיע על כל אחד מאיתנו ויש לנו את החובה המוסרית לפעול. הפילנתרופ האמריקאי סורוס אמר, שהמטרה של האנושות היום צריכה להיות קהילה שמבינה שבכל אחד, בכל מקום, קיים הצורך בחופש, שוויון, והזדמנות לגדול ולהתפתח. ותאמינו לי, עד שלא היינו שם אנחנו לא יכולים להבין מה זה עוני באמת, ילד שלא אכל יומיים עם בטן נפוחה ממחסור. כשהשכלה היא מותרות, ומקלחת, נעליים או ארוחה חמה הם ממש לא דבר מובן מאליו. לכולם מגיע לחיות בכבוד.
בתור מטיילים, אנשי העולם, יש לנו מחויבות גדולה אף יותר, לשמור על כבוד לתרבות האחרת, לא לזלזל ולא לפגוע, לתרום לפיתוח אבל גם לא לשחוק את הקיים. לשמור את העולם יפה ומגוון כמו שהוא אך במקביל, לתרום לכך שיהפוך לשוויוני ומקבל יותר וללמד את האחרים, אלו שלא יצאו מקירות המוכר מעולם, כבוד, הערכה וקבלה של האחר.
***
רוצים לשמוע/ לקרוא עוד משירז?! יכולים ליצור איתה קשר ב:
Facebook - https://www.facebook.com/shiraz.arieli
Mail - shuz.t.q@gmail.com
רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.
