סיפור ממסעי הראשון להודו

פשפשים עליך ....

(הסיפורים נדפסו בספרי "אל מקורות הגנגס")

הערב כבר ירד על התחנה בטריצ'ור, אך נותרו עדיין מספר שעות עד צאתה של הרכבת לקוצ'ין. למרות השעה המאוחרת יחסית, הרציף המה אדם, כאילו הייתה זאת שעת יום.

חזרתי מטיול במדינת קרנטקה ובעיר מייסור, גדוש מראות וחוויות – ועייף. חיפשתי מקום לנוח, אך כל הספסלים היו תפוסים, וגם על רצפת הרציף לא נותר מקום רב. מטענם של הנוסעים לידם – מזוודות, חבילות וצרורות מכל מין וסוג – ואנשים משתרעים על הרצפה הקשיחה, בינות לפרטי המטען, מנסים לתפוס תנומה בתוך כל ההמולה.

לפתע צדה עיני משטח פנוי. צמוד אל קיר התחנה עמד ארגז גדול, ומשטח העץ של מכסהו ממש הזמין להשתרע עליו ולנוח. החשתי אליו את צעדיי, לפני שמישהו אחר יתפוס לי אותו. כלל לא עלה בדעתי שאולי אין זה מקרה שהוא פנוי!

הנחתי את התרמיל למראשותיי, והשתרעתי במכנסיי הקצרים על משטח העץ החשוף. תוך זמן קצר נרדמתי, ונראה לי שתוך זמן קצר עוד יותר, התעוררתי. ירך ימין שלי, שנחה על הסדק שבמרכז המכסה, להטה מחום, והגירוד והכאב היו קשים מנשוא.

מכסה העץ היה מורכב משני לוחות רחבים, ובסדק הצר שהפריד ביניהם, קבעו הפשפשים את מעונם. תיירים ונוסעים טירונים וחסרי ניסיון כמוני, היו מביאים להם את מזונם עד פתח הבית – איזו חגיגה! איזו כירה!

קיררתי את הירך במים רבים תחת ברז בתחנה, וכל הדרך לקוצ'ין דאבתי. הבטתי מן החלון החוצה, אך לא ראיתי דבר, רק דמיינתי את הרגע שבו אגיע אל הבונגלו שהעמיד לרשותי מארחי, סאטו קודר, ואת האמבטיה שאולי תפיג את הגירוד ואת הכאב, שיכינו לי שני המשרתים שבאו עם הבונגלו.

אכן התענגתי על האמבטיה, וגם קיבלתי ממארחי משחה להקלת הגירוי, אך עוד ימים לא מעטים סבלתי מנפיחות בירך, וגירוי בלתי פוסק לגרד!

חשבתי שלמדתי את הלקח. מאז הייתי נמנע מלשבת במכנסיים קצרים על כסאות קש קלועים, ולא פעם הייתי מניח דהוטי מקופל כמחיצה ביני לבינם. כשלא ישנתי תחת כיפת השמים, הייתי בודק היטב את המזרן ואת המצעים באכסניות וב"גסט האוסים" בהם התאכסנתי.

ואכן, במשך זמן ניכר, חשבתי שאני מצליח להימנע ממפגש נוסף עם היצורים צמאי הדם האלה..... עד שהגיעה הפעם הבאה.

* * *

הלכתי לפגוש את השנקראצ'אריה של קנצ'יפורם, וצעדתי ברגל אל משכנו באותה עת, במקדש מהאננדי באנדרה פראדש.

הגעתי אל העיר ננדיאל, הקרובה ביותר למקדש, והתברר לי שאוטובוס הבוקר אל המקדש, ששכן במרחק של כ-16 ק"מ, כבר עזב, והאוטובוס הבא יוצא רק למחרת. החלטתי אם כן, להתחיל לצעוד לכיוון המקדש ברגל, מתוך תקווה לתפוס טרמפ. הדרך הייתה שוממת לחלוטין, ובדיעבד, כפי שיתברר להלן, שיחק לי המזל שאף מכונית לא עברה ועצרה לי.

נתקלתי בדרך בנחל זורם לאיטו, שמימיו חומים ולא מזמינים במיוחד. אך היה יום חם, וחשבתי שיהיה בכל זאת מרענן לשחות במים. הדרך הייתה, כאמור, שוממה מאדם, ולכן פשטתי את כל בגדיי, ונכנסתי ערום כביום היוולדי למים – התעצלתי לחטט בתרמיל ולחפש את בגד הים, ואחר כך לשאת אותו רטוב. בעודי שוחה, הגיחה פתאום, משום מקום, חבורת נערות, והתקרבה למקום בו שחיתי. מצאתי מסתור בצמחייה שליד הגדה, והחבורה המשיכה בדרכה מבלי להבחין בי. התלבשתי במהירות והחלטתי לא לעשות יותר שטויות.

אל המקדש הגעתי בשעת אחר צהריים מאוחרת, ונהניתי לשחות במימי בריכת המקדש הצלולים – הפעם בבגד ים! – ולשטוף את האבק שצברתי שוב.

לאחר שהתרעננתי חיפשתי איש קשר אל השנקראצ'אריה ונפגשתי עם מי ששימש כמזכירו האישי. בשיחתנו חקר אותי המזכיר מהיכן אני, מה מקצועי, מדוע בחרתי לטייל בהודו בכלל, ומדוע באתי לפגוש את הקדוש בפרט. לבסוף שאל אותי כיצד הגעתי אל המקדש, וכשעניתי שבאתי ברגל מהעיר ננדיאל, לא הסתפק בתשובתי ותחקר אותי בפרטי פרטים על הדרך, כדי לוודא שאכן באתי ברגל. בסופו של דבר השתכנע יותר מהגעתי ברגל, מאשר מתוארי האקדמי והתעניינותי בתרבות ההודית, ואמר לי שזה יהיה כנראה "כרטיס הכניסה" שלי לראיון אישי עם הקדוש. השנקראצ'אריה אינו נוסע בכלי רכב, אלא עושה תמיד את דרכו ברגל בלבד.

מרגע שהמזכיר קיבל אותי כראוי ל"דרשן" (darshan = ראיון), הוא דאג לכל מחסורי במתחם. בשטח המקדש התקבצו מאות, ואולי אלפי אנשים, שבאו להשתתף בטקסים ולקבל "דרשן" מן הקדוש, ונוצר מחסור בחדרי אכסון. על פי בקשתו של המזכיר, פינה מנהל המקדש את משרדו מאנשים, והועיד אותו לי לאותו לילה. לא הייתה מיטה במשרד, אלא שולחן ארוך בלבד מכוסה במפת פלסטיק ירוקה, ועליו פרשתי את שק השינה שלי.

בדיעבד דאגתו של המזכיר הייתה בעוכריי, ומוטב היה לי אילו מלכתחילה הייתי ישן בחוץ כמו כולם. השולחן שימש כנראה באופן קבוע משתכנים מזדמנים "חשובים" כמוני במקדש, שגם הם הפכו את השולחן למיטה. התברר שמתחת למפת הפלסטיק חיו גדודים של פשפשים. זמן לא רב לאחר שנרדמתי, התעוררתי עקוץ בכל גופי, ושעה ארוכה ביליתי בפליית הפשפשים משק השינה, לפני שפרשתי אותו שוב בצד הבריכה, לא רחוק מ"חדרי".

הפשפשים, שלא שמחתי לפוגשם שוב, היו אפיזודה שולית ולא היו זוכים לאזכור, אילולי היה זה נושא הסיפור. החוויה החשובה באמת הייתה הפגישה עם הקדוש.

בשלב מסוים בלילה התעוררתי וראיתי את המזכיר מדליק אור בחדר, וכנראה מחפש אותי. כשניגשתי אליו הוא הודיע לי שהקדוש מצפה ל"דרשן" איתי. התלבשתי במהירות, לקחתי את הבננות שהכנתי מראש כמנחה לקדוש, והלכתי בעקבותיו.

השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. במתחם המקדש לא דלקו אורות ורק השמים זרועי הכוכבים, וחרמש ירח דקיק, האירו את דרכנו. הגענו אל במה – רחבת בטון מוגבהת מעט מן הקרקע – ולמרות השעה הבלתי שגרתית, התגודדו סביבה כמה עשרות אנשים. על הבמה ישבה דמות בודדת ושותקת – השנקראצ'אריה ה"קדוש" – והתברר שהוא אכן ממש המתין לבואי. התיישבתי מולו והמזכיר התיישב לצדנו לצורכי תרגום.

קשה לתאר את הרושם שקיבלתי מן הגורו שישב מולי מבלי להישמע בלתי הגיוני. הוא היה עטוף כולו בגלימת כוהנים כהה, שבאור הכוכבים נראתה לי סגולה ובשוליה רקומה בזהב. לראשו חבש מצנפת חרוטית גבוהה, כנראה באותו צבע. רק פניו וכפות ידיו הבהירות, לא היו מכוסים. הוא הקרין שלווה כה גדולה, עד שנראה כאילו מפניו קרן אור – פשוטו כמשמעו! פניו נראו בהירים וחסרי קמטים למרות גילו המתקדם (72), וסביבם ראיתי בבירור הילה של אור, כהילה שמציירים סביב ראשי קדושים. אינני יודע עד היום מה היה מקור האור – האומנם "קרן עור פניו", כפני משה רבנו כשירד מהר סיני? האם הנסיבות הבלתי שגרתיות גרמו אצלי לעיוות התפישה? האם מרח את פניו בזרחן, כפי שהייתי נוהג לפעמים להתבדח בהרצאותיי? גם כיום, לאחר למעלה מארבעים שנה, אין לי הסבר הגיוני לתופעה.

לא אכנס לפרטי שיחתנו בנושאים דתיים-פילוסופיים, הרי נושא הסיפור הזה הוא הפשפשים.

* * *

הרבה יותר מאוחר, והרחק צפונה מאנדרה פראדש, הגעתי לפנות ערב אל כפר קשמירי שאיני זוכר את שמו. לאחר שהשבעתי את רעבוני בצ'פאטי ודאהל, במסעדה מאולתרת בצדי הדרך שחצתה את הכפר, הכתפתי את תרמילי ולקחתי את מקלי, והתכוננתי להמשיך בדרכי, למרות שעת הערב המאוחרת. הכפר לא נראה לי אמין ומזמין, למרות שתיים-שלוש הזמנות שקיבלתי מכפריים להתארח אצלם. עד היום איני יכול לומר שהייתה הצדקה ממשית לתחושתי, או שסתם חשדתי בכשרים.

בקצה הכפר הוצבה עמדת מחסום של לובשי מדים – אנשי צבא, או פקידי מכס. הם הפצירו בי ללון במחנה שלהם, אך שוב, בשל הלוך הרוח שלי באותו ערב, העדפתי לדחות את הזמנתם והמשכתי הלאה בכיוון היער.

הלילה ירד, ומניסיון קודם ידעתי שאין טעם להלך ביער בעת לילה, ובוודאי לא לישון בו. בפאתי היער הבחנתי בבית של רשות היערות בעל גג רעפים ירוקים, שלא היה בו איש. הייתה לו מרפסת מקורה גדולה, עם שער עץ דקורטיבי נמוך, והחלטתי שהמרפסת מתאימה לצרכיי והתמקמתי בה ללינת הלילה.

כעבור שעה קלה שמעתי קולות מתקרבים. העפתי מבט מעבר למעקה המרפסת וראיתי חבורה של חמישה-ששה לובשי מדים צועדת לעבר הבית. חששתי שאלה עובדי רשות היערות שבאו לסלק את "הפולש", ולא העליתי בדעתי שאלה הם חיילי המחסום החשים לעזור לי.

"שלום לך", אמר הקצין שצעד בראש חייליו, שלא ראיתיו קודם לכן כשעברתי במחסום.

"שלום", עניתי בקרירות של מי שמנוחתו הופרעה.

"אתה פה בפאתי היער", המשיך הקצין.

"אני יודע. יש עם זה בעיה?"

"תשמע, ביער שוכנים דובים וטיגריסים, שיוצאים בלילה לטרף. הם כבר פגעו פה במספר אנשים מהכפר".

"והמרפסת הזאת לא מספקת לי הגנה?"

"כלל וכלל לא", ענה הקצין. "לכן באנו להזמין אותך אלינו. אני מזמין אותך כאורח אישי שלי".

"אני מודה לך מאד", אמרתי.

איך יכולתי לסרב להזמנה כה לבבית ומנומקת? צררתי מחדש את שק השנה ואת התרמיל, והצטרפתי אליהם.

"זה האוהל שלי", הכניס אותי הקצין בגאווה למשכנו.

עמדה באוהל מיטת שדה, כמו אלה שהיו לנו בעת השירות הצבאי, שולחן קטן וכסא, ועששית לוקס הייתה תלויה ממוט האוהל, והפיצה אור לבן ורך.

"אתה תישן במיטה שלי, ואני אישן על הרצפה", אמר לי הקצין.

"מה פתאום?" עניתי, "אין לי שום בעיה לישון על הרצפה".

"אני בטוח בכך, אבל אתה האורח שלי", המשיך. "זכות היא לי להציע לך את המיטה שלי".

לא המשכתי לסרב - וחבל.

בין קפלי בד האברזין של המיטה השתכנו דורות של פשפשים. הם עטו על בשרי כמוצאי שלל רב. לא בכל יום הם זוכים לגוון את התפריט הצבאי, ועוד בדם של תייר לבן!

"תודה רבה לך", אמרתי לקצין אחרי ארוחת הבקר, מתגרד בכל גופי.

"בשמחה", ענה. "העונג כולו שלי. אתה מוזמן לשוב ולבקר".

"לעולם לא", חשבתי לעצמי, והמשכתי בדרכי.

נדמה לי שמאז אותו טיול בהודו, לא נתקלתי יותר בפשפשים. ואם כן, אין לכך עדות ברשומות גנזך הזיכרון. וטוב שכך!