רסיס של פגז מרגמה

רסיס של פצצת מרגמה

ראש השנה מאחורינו, ויום הכיפורים לפנינו, ואנו אורזים את חיינו לקראת מעבר לדירה חדשה. אני מתבונן ברסיס המתכת המונח לפניי – כשישה סנטימטרים של מטיל ברזל דק, חלוד ומצולק – והריחות, הקולות והמראות של המלחמה הארורה ההיא חוזרים אליי.

הקומנדקר שבא לקחת אותי בצהרים עצר בחריקה מול הבית, יממה אחרי שהאזעקה החרידה את קדושת יום הכיפורים. כשניצבו שני החיילים בדלת, הייתי מוכן – ארזתי מראש את התרמיל וכן את הנעליים הצבאיות הגבוהות. אמנם הועברתי בעל כורחי להג"א עקב מחלה, אולם במשך למעלה מעשר שנים קודם לכן, שירתי במילואים כמפקד טנק, ואת ההרגלים הישנים קשה לשנות.

הכתפתי את התרמיל ונפרדתי מרעייתי, ומכיוון שחשבתי שאתרום את חלקי בהשגחה על ההאפלה בירושלים, הבטחתי לחזור בלילה, או למחרת בבקר.

כמה טעיתי!

הקומנדקר הביא אותי לתחנת הכבאות בשולי שכונת "גבעת מרדכי", ובה היה כבר ריכוז גדול של חיילי מילואים, אנשי שריון לשעבר. הוחזרתי, לפחות על הנייר, מהג"א לשריון! טלפון לא היה, ולא הייתה כל אפשרות להודיע בבית על השינוי. רק כעבור יומיים, כשהתמקמנו, הצלחתי להתקשר אל גוסטה, השכנה היחידה שהיה טלפון בביתה. הפגתי את העמימות אצל רעייתי, אך בה בעת גם הגברתי את דאגתה.

שובצתי כמפקד טנק אמבולנס בגזרה הצפונית בסיני, ולאחר טיסה במטוס הרקולס לרפידים, הגעתי אל מפקדת האוגדה בבלוזה. טנקי אמבולנס לא חיכו לנו באוגדה, ועד סוף המלחמה לא הגיע הטנק "שלי" – וגם לא טנק אמבולנס אחר – ולמעשה לא חזרתי להיות שריונר.

הנהג שלי ואני, כמו גם ארבעת הצוותים האחרים של טנקי האמבולנס, חיכינו עד בוש, ובמפקדת האוגדה חיפשו עבורנו כל יום תעסוקה. בין התעסוקות המגוונות, שמרנו בין היתר גם על חיילי קומנדו מצרים שבויים – סודנים שחורים, גבוהים ורחבי כתפיים, כל אחד – עוג מלך הבשן!

החזית לא הגיעה עד מפקדת האוגדה, אך זוועות המלחמה הגיעו גם הגיעו - דם ואש ותמרות עשן! הרגשתי שהמלחמה מתנהלת ממש לידי, מבלי שאני מעורב בה, ומבלי שאני מצליח לתרום לה תרומה משמעותית.

יום אחד, כאשר לא הייתה לי שום משימה מוגדרת, הלכתי אל הגבול הצפון-מערבי של המחנה, וחברתי אל קבוצה של חיילי נח"ל שהיו מוצבים בעמדה שצפתה אל הגדר ואל המדבר שהשתרע ממנה והלאה, לכיוון התעלה. החיילים היו טירונים צעירים, והמפקד שלהם – עוד לא בן עשרים.

שוחחנו והתיידדנו, ושתינו תה, ואז החלה ההפגזה. הטירונים נעלמו בין רגע במקלט התת-קרקעי הסמוך, מבלי שהמפקד הצעיר הצליח לעצור בעדם, ונשארנו רק שנינו בעמדה – המ"כ ואני. פגזי מרגמה התפוצצו סביבנו, אך אנו היינו מוגנים מכל פגע בעמדה המבוצרת.

"אתה חייב להחזיר את החיילים שלך", אמרתי למפקד הצעיר.

"נכון, אבל המצרים עלולים לתקוף גם רגלית, ואני לא יכול להשאיר אותך פה לבד".

"אתה יכול!" אמרתי, "תראה לי איך מפעילים את המא"ג – אני מכיר רק מקלע 'אפס שלוש' – ואני אגן על העמדה, במקרה שהמצרים יגיעו. אתה לך ותביא בחזרה את החיילים שלך".

נשארתי עם המא"ג שזה עתה למדתי לתפעל, והפגזים המשיכו לנחות מסביב, אך הרגשתי בטוח למדי. אני לא יכול לומר שלא פחדתי בכלל, אך גם שמחתי שהנה יש קצת 'אקשן', ואני בכל זאת מביא איזו שהיא תועלת.

ואז נפל פגז קרוב מאד לעמדה. הפיצוץ היה עז. עשן סמיך וריח חריף של חומר נפץ מילאו את העמדה, ואפפו אותי כליל. רסיס פגע ממש קרוב אלי באחד משקי החול, ופער בו חור, והחול החל מזרזף ממנו. מבלי לחשוב הרבה, הושטתי את ידי ותפסתי את הרסיס.

"אאוץ", נפלטה צעקה מפי כשנכוויתי.

"איזה אידיוט חסר אחריות אני" חשבתי לעצמי, "ואיזה מזל שאיש לא רואה אותי בקלקלתי".

הסמל וחייליו הגיעו, והמצרים לא. ההפגזה הסתיימה, ואני הלכתי למרפאה לחבוש את הכווייה.

הרסיס החלוד מונח כיום בקופסה, יחד עם מזכרות אחרות ממסכת חיי, ורק לעיתים רחוקות אני נתקל בו ונזכר במלחמה הארורה ההיא.