תעלומה בהרי הפיריניאים

תעלומת המשפחה שניצלה בשואה

האזנתי הבוקר לשידור חוזר של התוכנית בהנחיית ד"ר יצחק נוי ז"ל על מחנות העצורים שהקימו הבריטים בקפריסין למעפילים הבלתי-לגליים, אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה הוזכר גם ארגון הג'וינט שסייע לניצולי השואה. התוכנית העלתה בי זיכרונות מאחת החוויות שהיו לרעייתי ולי הקשורה באותו נושא. בדרך כלל מתארים הצלחות, אולם במקרה שלהלן אני מתאר לצערי את כישלוני בפתרון התעלומה. הסיפור כבר התפרסם ב-2012 ב"קפה דה-מרקר.

זה קרה באפריל 2003, שבוע לפני חג הפסח. סעדנו במסעדה הכפרית בפיריניאים הספרדיים ולא העלינו כלל בדעתנו שהיא תוביל אותנו אל פרשייה מתקופת השואה, ותערב אותנו במערכת חיפושים ארוכה.

היינו הסועדים היחידים במסעדה, עד שהגיעה קבוצה של ששה זוגות חברים למסעדה על מנת לחגוג. לחגוג מה?

הם התיישבו בקולניות ליד השולחן החגיגי עם המפה הלבנה, שנערך עבורם מבעוד מועד, לבשו את הסינרים הצבעוניים, שהיו מגולגלים כמפיות בתוך עיגולי עץ, והתכוננו בקולניות לסעוד. בצלים ירוקים צלויים הוגשו לשולחן יחד עם קעריות של רוטב אדמדם מיוחד, הם טבלו את הבצלים בקעריות של הרוטב וטרפו אותם בעליצות רבה בהטיית ראש מלאה לאחור.

צפינו בחבורה העולזת והסתקרנו. ניגשנו אל שולחנם וקודם כל ביקשתי מהם רשות לצלם. לשאלתנו קיבלנו גם הסבר על החגיגה הייחודית – זה היה טקס מסורתי לציון ראשית האביב.

כשהתברר לסועדים שאנחנו מירושלים, סיפר לנו אחד מהם שבכפר איש (Hix), בעברו הצרפתי של הגבול, שגשגה בעבר קהילה יהודית חשובה, ואף ציין שחוקרים מספרד באו לכפר וניסו לחקור את תולדותיה. חשבנו שכדאי לבקר בכפר עתיק זה, ואולי ללמוד משהו על עברו היהודי. אפילו השתעשענו בהשערה שייתכן והשם "איש" מקורו בשפה העברית.

"בקר טוב", ברכנו למחרת, איש מבוגר גבוה ורזה, בסרבל עבודה וחבוש קסקט, מחזיק בידו מעדר, שעבד בגינה מטופחת בחצר הכנסייה של הכפר איש.

הוא הזדקף.

"שלום לכם. אתם תיירים?"

"כן", ענינו. "אנחנו מישראל, מירושלים".

"מירושלים?" שאל האיש בהתרגשות. "אתם יהודים?"

"כן", ענינו, וחשבנו לתומנו, שכנוצרי אדוק הוא מתרגש לפגוש מי שגרים בעיר הקודש.

דיברנו שעה ארוכה עם הגנן, שמאוד התרגש לפגוש יהודים שהגיעו מירושלים, והתברר שהייתה סיבה אחרת להתרגשותו.

"באתם לחפש אותי?"

"לא", ענינו, והבחנו באכזבה שניבטה מעיניו למשמע תשובתנו. "למה היינו צריכים לחפש אותך?"

"שמי רוֶֹ'ה סָלה, ומשפחתי הייתה מעורבת בהצלתה של משפחה יהודית מידי הנאצים", אמר. "יום אחד, באוקטובר 1943, הגיעו לכפר שתי מכוניות של הצבא הגרמני, הוורמאכט, ובהן משפחה יהודית בת 8 נפשות, שאחד מהם היה תינוק".

"אני הייתי רק בן שש", הוסיף רוז'ה, "אבל שמעתי שהם ביקשו מהוריי להסתיר אותם מפני הנאצים, עד שיעברו את הגבול לספרד. במיוחד אני זוכר את התינוק, ואת המלווה במדים, החמוש באקדח. הוא אמר שהוא מאוסטריה, ואולי גם המשפחה הייתה מאוסטריה. הם דיברו גרמנית".

אביו של רוז'ה, שהיה פעיל במחתרת הצרפתית, הסתיר את הפליטים בחדר צמוד לכנסיה, שהיה בזמנו ללא שירותים וללא מים זורמים. רוז'ה הראה לנו את החדר, שהיום משמש לו כמחסן כלים לגינה.

"אמי דאגה לכל מחסורם של הפליטים, והעבירה להם מתבשיליה, עד שהעברנו אותם לבית המשפחה", אמר רוז'ה בנוסטלגיה. "אני זוכר עד היום, את אחי נושא את התינוק בזרועותיו אל הבית".

הכל נעשה בהסתר ובהיחבא מחשש להלשנות, וכעבור שלושה ימים, הגיע מספרד הכומר של פיגצ'רדה, והעביר את המשפחה מעבר לגבול, אל מקום מבטחים בספרד.

כשפגשנו את רוז'ה, הוריו כבר לא היו בין החיים. האב, פעיל המחתרת, נאסר בשנת 1944 על ידי הנאצים, ומת במחנה המעצר בשנת 1945. גם אמו של רוז'ה כבר נפטרה, ורק אחותו המבוגרת ממנו עדיין חיה בכפר.

"אני לא מפסיק לחשוב על הפרשה הזאת מאז ועד היום", הצהיר רוז'ה. "הדבר היחיד הידוע לנו מאז הוא שהמשפחה הגיעה בשלום לברצלונה. מלבד זאת איננו יודעים עליהם דבר".

"עשיתם משהו בנדון?" שאלנו.

"פניתי למספר גורמים, ביניהם לקונסול ישראל בפרפיניאן, וניסיתי להתחקות אחר מוצאותיה של אותה משפחה יהודית, שאפילו את שמה אינני יודע", סיפר, "אך כל המאמצים לא נשאו פרי".

בערוב ימיו רצה רוז'ה לדעת מיהי המשפחה שנעזרה בהם, ואף לתעד את המעשה שעשתה משפחתו תוך סיכון נפשות, ולזכות בהכרה.

"אנחנו נעשה ככל יכולתנו לסייע לך", הבטחנו לו, " אך למעשה, באנו לחפש פה שרידים לקהילה יהודית שהתקיימה במאה ה-15 במקום. האם שמעת עליהם?"

רוז'ה אכן שמע על כך, ואף סיפר לנו על משלחת של סטודנטים מברצלונה שבאה לחקור בעניין. לדבריו הם עשו עבודה שטחית ולא מצאו כל שריד יהודי. גם אנו בדקנו בשטחיות את בית הקברות הצמוד לכנסיה, אך, כצפוי, גם אנו לא מצאנו דבר.

שלחנו את סיפורו של רוז'ה סלה לעיתון "הארץ", והוא התפרסם בשם "התינוק צריך להיות היום בן שישים!". גם ביטאון יוצאי גרמניה בישראל נינה לבקשתנו ופרסם את הסיפור. העיתונים האחרים לא גילו עניין בפרשה, וכלי התקשורת האלקטרונית רצו שקודם נגלה את המשפחה, ואז יהיו מוכנים לפרסם את הסיפור.

במשך שלוש שנים היינו בקשר עם גורמים ב"יד ושם", שגם הם ניסו להתחקות אחרי גורל המשפחה. קיבלתי ממקורות שונים שתי חוברות שעוסקות בפועלו של חואן דומנק (Joan Domenech), הכומר שהבריח את המשפחה לספרד, וגם עמדתי בקשר עם הכנסייה הקתולית בפיגצ'רדה, אך לא הצלחנו לגלות את שם המשפחה היהודית שבה מדובר.

ימים רבים ביליתי במשרדי הג'וינט בגבעת רם, ועברתי על אלפי השמות בכרטיסים המקוריים, שתיעדו את פרטי הניצולים שהגיעו אל משרד הג'וינט בברצלונה בתקופת השואה. מצאתי מספר קבוצות של מועמדים פוטנציאליים – על פי תאריכי ההגעה וגודל הקבוצה – אך במגעיי עם אלה מהן שהצלחתי למצוא בארץ, התברר שאף אחת לא הייתה קשורה לסיפור של משפחת סלה.

החיפושים הפגישו אותי עם משפחות רבות, עם נתיבי בריחה שלא ידעתי על קיומם קודם, עם שמות של אניות מעפילים, ועם דרכי נדודים של יהודים מאירופה לישראל, וליעדים אחרים.

אולם, מכישלוני במציאת המשפחה המבוקשת, העליתי מספר השערות:

א. אולי הם לא היו יהודים כלל?

ב. אולי עשיתי עבודה גרועה, ובדיוק נשמט ממני הכרטיס ובו פרטי המשפחה שחיפשתי?

ג. אולי הם לא נרשמו במשרד הג'וינט? אם הם יכלו להרשות לעצמם שימוש ברכב של הוורמאכט וליווי חמוש, המשפחה הייתה בוודאי בעלת כסף רב, או השפעה רבה, או שניהם, ולא נזקקה כלל לעזרת הג'וינט?

ד. אולי לא הגיעה המשפחה לישראל, אלא היגרה למקום אחר?

במשך זמן רב התכתבנו עם רוז'ה. הוא ומשפחתו טיפחו תקוות חדשות, שלצערנו נכזבו. יום אחד הודיע לנו רוז'ה בצער על מות אחותו הגדולה, שזכרה את הפרשה לפרטיה, וקיוותה אף היא לראות סוף-סוף, את פתרון תעלומת המשפחה היהודית "שלהם". גם כאשר החל רוז'ה לאבד תקווה, אני עדיין המשכתי לקוות. אולם, כעבור שלוש שנים, כשכל מאמציי וכל כיווני הבדיקה לא הניבו תוצאות חיוביות, הרמתי גם אני ידיים.