אהבתי לגננת

ורדה

(הסיפור הפותח בספרי "פנינת השומרון").

ורדה הייתה הגננת שלי בגן של "הגדולים". בגיל ארבע, היה קשה לי לעבור מהגנון לגן אחר. בגנון המגונן אהבתי את הגננת מרים, והיא אהבה אותי. אחרי שנתיים פתאום עברתי לגן שהייתה בו גם קבוצה של בני חמש, והכל נראה לי זר, מנוכר ואפילו קצת מפחיד.

שתי גננות היו בגן. הגננת הראשית גֶניה, הייתה ותיקה ומבוגרת, שהייתה קולעת את שערה החום בצמה ארוכה, וכורכת אותה בעיגול כנזר על ראשה. היא הייתה מנגנת בהרמוניקה ושרה לנו שירים ברוסית, והיה לה מבטא רוסי כבד גם כשדיברה עברית. לעומתה, הגננת ורדה הייתה צברית צעירה, בלונדינית תוססת ויפה, בת לאחת המשפחות המכובדות במושבה. סיפרו עליה שהיא הולכת לרקוד בקפה הולץ, ומבלה עם החיילים ועם הקצינים הבריטים. המבוגרים היו מדברים עליה בלחש, ובקול רם היו אומרים "בושה, בושה וחרפה".

עבורי הייתה ורדה גננת נפלאה – חמה, מחבקת ומלטפת. אהבתי אותה, והייתה לי הרגשה שגם היא אוהבת אותי ומעניקה לי יחס מיוחד. ב"ריכוז" הייתה מושיבה אותי על ידה, ולא פעם אף הייתה מושיבה אותי על ברכיה. אהבתי לחוש את חום גופה ולהריח את ניחוח שערה. לעיתים קרובות, כשהייתי "שובב" וראוי לנזיפה, היא הייתה לי למליץ יושר.

יום אחד, בשנתי השנייה בגן, שיחקתי עם כמה מחבריי בארגז החול. משה רצה להצטרף אלינו, אך אנחנו לא הסכמנו. הוא לא היה "משלנו". הוא היה צעיר מאתנו בשנה, בן למשפחה ממוצא תורכי, והוריו נמנו עם אלה שכונו על ידי הורינו "פרענקים". משה עצמו היה ילד מפותח וחזק, והיה מתנהג בגן בגסות ובאלימות, כאילו הכל מגיע לו. עתה, כשלא היינו מוכנים לשתפו במשחק בארגז החול, ניסה לחטוף ממני בכוח את מעדר הצעצוע שאחזתי בידי. התנגדתי לו ואף הכיתי אותו במעדר על הראש. דם החל לזוב מן הפצע שבראשו והוא פרץ בבכי. כשראיתי את הדם, נבהלתי מאד, וגם אני התחלתי לבכות. הגננות הגיעו בריצה לטיפול באירוע. גניה החלה לטפל במשה, ותוך כדי כך גערה בי וצעקה עליי שאני ילד רע. זה עוד הגביר את בכיי. גם כך הייתי מבוהל ממה שעשיתי, ועכשיו הוצמדה לי גם התווית "ילד רע"!

הוטל עליי עונש לשהות שעה בבידוד במחסן הכלים שבפאתי הגינה. ורדה לקחה את ידי בידה והובילה אותי למקום כלאי. היא הבינה ללבי, ולמרות שלא תמכה במעשה שעשיתי, מצאה לנכון לנחם אותי בדרכנו אל הצריף. מגע ידה בידי ודברי הכיבושין שלה הרגיעו אותי. אולם כשננעלתי בצריף, נוספו החושך והבדידות אל החרטה והעלבון, והדמעות פרצו בשנית. השעה ששהיתי בצריף העץ החשוך, שרק סדקים צרים החדירו אליו מעט מאור השמש, נראתה לי כנצח. נחמתי היחידה הייתה שכאשר אצא אוכל להתרפק שוב על ורדה וליהנות מהגנתה. ואכן, הייתה זו ורדה שפתחה לי את דלת הצינוק והוציאה אותי לחופשי. נצמדתי אליה והלכתי אחריה ככלבלב, עד שבאה אמי לאסוף אותי מהגן.

כשהייתי בכיתה ב' או ג', עוד לפני מלחמת השחרור, היו שמועות שוורדה היגרה לאנגליה. אני לא ראיתי אותה עוד, אך לא שכחתי – איך אפשר?