נאסיקטה - הילד ששב מן המתים

סיפור נאסיקֶטה: הילד שנולד מהאף

אגדה הודית

סיפור הילד שהלך אל המוות וחזר ממנו בחיים עם חוכמה חדשה, מופיע לראשונה בכתבי הקודש ההודים – בוודות – במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה. אז קראו לו נצ'יקטס. הסיפור הפופולארי התפתח במשך הדורות, ונוצרו לו גרסות שונות שמשרתות מטרות שונות, וגם שם הגיבור הפך לנאסיקטה.

א. אוּדְדָאלָקה

פעם היה בהודו ילד שקראו לו נאסיקטה. היה זה בימי קדם, כשבני האדם עוד קיימו שיג ושיח עם האלים, וכמעט מדי יום התחוללו בעולם ניסים. נאסיקטה היה מפורסם בכל הודו – לא, הוא לא הופיע בטלוויזיה, אבל מספרי סיפורים סיפרו את סיפורו בערב ליד המדורה, ולהקות שחקנים נודדות, העלו את סיפורו על במות מאולתרות בכפרים ובעיירות, וגם בערים, ובחצרות המלכים.

אביו של נאסיקטה היה סגפן בשם אודדאלקה, שחי באשרם (המעון של חכמים סגפנים), שהיה ידוע ומפורסם בשל יופיו. היה זה צריף מבודד ביער עד, לא רחוק משפת הנהר, מוקף עצים עתירי עלווה שהתנשאו לגובה רב מאד, ובעופאיהם שכנו בעלי כנף שונים בשלל צבעים, שהיו ממלאים את האוויר במקהלת קולות מופלאה. אודדאלקה נודע בחוכמתו ובידיעתו הרחבה, והיה נכבד מאד בעיני שכניו, חכמים סגפנים כמוהו, שחיו בצריפים, בסוכות ובמערות ביער, לפעמים במרחק של שעות הליכה רבות זה מזה.

יום אחד הגיע לביקור אצל אודדאלקה החכם הנודע פּיפָּלָאדה. הם שוחחו שעות רבות על נושאים שברומו של עולם, ואז הפתיע פיפלאדה את אודדאלקה בשאלה מדוע אין הוא נושא לו אישה. ענה אודדאלקה:

- שישים ושמונה אלף שנים (!) אני חי כסגפן ועוסק בסיגוף, ולא עולה כלל בדעתי לקחת לי אישה.

- אבל, אודדאלקה, אין אתה מעוניין בהמשך, בשושלת?

- חכמים אינם זקוקים להמשך השושלת. אישה רק עלולה להפריע לי בסיגוף ולשים לאל את כל מאמציי להגיע להארה ולשחרור.

- בכך אתה טועה. חכמים רבים בעבר נשאו להם נשים והולידו ילדים ובכל זאת הגיעו להארה וזכו לחיי נצח בשמים.

- דבריך מפתיעים אותי מאד ועליי לחשוב על העניין.

לאחר שיחתם, יצא פיפלאדה להמשך נדודיו, ואודדאלקה, המשיך להרהר בדבריו, ולא הצליח להגיע למסקנה ולהירגע. אי לכך, החליט להיוועץ באביו, האל בְּרָהְמה – פְּרָגָ'אפָּטי – אבי כל חי. הוא שם פעמיו אל משכנו של האל ותוך זמן לא רב הגיע ועמד לפניו. ברהמה קידם את פני בנו בברכה, ולאחר דברי הנימוסים המקובלים שאל אותו לסיבת בואו. אמר אודדאלקה:

- באתי אבי, לשאול בעצתך בנושא המשך השושלת שלי. האם עליי לשאת אשה?

ענה לו האל:

- חזור בשלום אל צריפך ואל תדאג. קודם כל יגיע אליך הבן ואחר כך תבוא גם האישה!

הודה אודדאלקה לאביו וחזר לצריפו כשהוא תוהה כל הזמן: "קודם בן ואחר כך אישה? כיצד ייתכן הדבר? אולם, אם כך אמר ברהמה, חזקה עליו שדבריו יתגשמו".

כשחזר אל צריפו, הלך אודדאלקה אל שפת הנהר ושקע במדיטציה, אך כל הזמן עמדה דמות אישה לנגד עיניו. תשוקתו לאישה הלכה וגברה, עד שלא היה יכול עוד לכבוש את יצרו וזרעו פרץ מגופו.

הוא קטף פרח לוטוס מרהיב, שפרח סמוך לגדת הנהר, ושפך את זרעו במרכזו, ומייד החל הפרח להפיץ ריח מקסים, שלא מן העולם הזה. אודדאלקה ליפף את הפרח היטב בעשב קוּשה, המשמש לפולחן, ויצר סביבו מעין פנכה, הניח את הפרח המלופף בזהירות במימי הנהר וצפה בו צף בעצלתיים דרומה עם הזרם.

ב. צָ'נְדְרָוָטי

במורד הנהר שכנה עירו המעתירה של המלך רָגְהוּ. המלך היה ישר, צדיק ונדיב, שדאג לשלום כל נתיניו, ועל כן אהבוהו. גם האלים נטו לו חסד וממלכתו זכתה לשקט פנימי ולשלום עם כל שכניה, והיא שגשגה והתעצמה.

למלך רגהו הייתה בת יחידה בשם צ'נדרווטי, צחה וברה כירח במילואו, והמלך אהב אותה מאד ונענה לכל משאלותיה. הוא העניק לה בגדי פאר כיאה לנסיכה, והעמיד לרשותה פמליה של 1000 בנות אצולה, שארחו לה לחברה ודאגו לכל צרכיה.

צ'נדרווטי הייתה יורדת תמיד אל הנהר בחברת פמליית חברותיה, עם פילים, ועם מרכבות רתומות לסוסים, כשבנות הלוויה מפליאות בשירה ובנגינה. התושבים היו יוצאים מבתיהם לחזות בשיירה בעוברה, מעריצים את יופייה של הנסיכה ומצטרפים לשירה. על גדת הנהר הייתה צ'נדרווטי משחקת, צוחקת ורוקדת עם חברותיה ומבלה עמן בנעימים.

בבוקר גורלי אחד, שיחקה הנסיכה כמנהגה על שפת הנהר, כשלפתע ראתה פרח לוטוס מופלא משייט לו לאיטו במים. היא הוקסמה מיפי הלוטוס וציוותה על אחת מנערותיה להביאו אליה. נפעמת מבושמו המופלא של הפרח, היא קרבה אותו אל אפה ליהנות עד תום מניחוחו האלוהי, ומבלי דעת שאפה אל קרבה את זרעו של אודדאלקה, וכמו שקורה רק באגדות, התעברה ממנו.

צ'נדרווטי נסערה מאד כשגילתה את סימני ההריון הראשונים. היא איבדה את התיאבון ואת חדוות החיים, והייתה מסתובבת כל היום מדוכאת ועצובה. נערותיה היו מודאגות ממצבה ולא הפסיקו לשאול אותה מה קורה לה. כעבור זמן, כשהסימנים החלו להתגלות גם כלפי חוץ, לא יכלה עוד לשמור את הסוד בלבה וסיפרה לנערותיה את סיבת קדרותה.

הנערות היו במבוכה רבה, והלכו מייד לספר את הדבר למלכה, אמה של צ'נדרווטי. בשומעה את דברי הנערות הייתה המלכה הלומת הפתעה וצער – כיצד יכלה בתה האהובה להמיט חרפה כזאת על משפחתה הכבודה? – ונפלה מעולפת ארצה.

כאשר התאוששה מעלפונה, שילחה המלכה את הנערות מעל פניה וציוותה עליהן להביא אליה מייד את הנסיכה.

צ'נדרווטי התייצבה בראש מושפל לפני אמה המלכה.

- מה זאת עשית, בתי?

- סלחי לי אמי, אני כה מתביישת ומצטערת על שהמטתי קלון וחרפה על משפחתנו, אך עלייך להאמין לי, לא עשיתי כל רע. כנראה חטא שביצעתי בגלגול קודם הבשיל עכשיו, ואלה תוצאותיו.

המלכה הקשיבה לבתה האהובה ובקשה להאמין לה, אך למראה הבטן התופחת והחזה הכבד של בתה, נעתקו המילים מפיה והיא החליטה להביא את הדברים בפני המלך.

בהכנעה ניצבה המלכה בפני המלך וביקשה רשות לדבר.

- דברי, מלכתי, כולי לרשותך.

- הו אלופי, בתנו האהובה המיטה חרפה על משפחתנו. בבטנה גדל עובר, והדבר כבר ניכר.

- מה?! חוטאת שכמותה! אחת דינה למות!

המלך לא רצה לשלוח יד בבתו ולהמיט על עצמו חטא כבד של רצח בת, על כן ציווה על משרתיו לקחת את צ'נדרווטי אל יער מרוחק, שומם מאדם, שרק אריות, נמרים וחיות טרף אחרות שוכנות בו, ולנטוש אותה שם לגורלה. המשרתים ביצעו מייד את מצוותו, וחזרו לארמון לדווח על השלמת המשימה.

צ'נדרווטי התיישבה בוכייה מתחת לאחד העצים ביער, וקוננה על מר גורלה. צר היה לה על אביה ועל אמה, שעליהם הביאה צער ובושה, וצר היה לה על עצמה, שנגזר עליה למות בדמי ימיה, לפני שטעמה את טעם החיים במלואם ולפני שהגשימה את חלומותיה ואת שאיפותיה.

במקרה עבר במקום סגפן שחיפש עשבים ועצים לצורך הבערת אש הקורבן. בראותו את הנסיכה היפהפייה במקום זה, המרוחק ממשכנות האדם, היה בטוח שלפניו אחת האלות, והוא פנה אליה:

- אמרי לי יפתי, מי את, ומדוע את כה מתייסרת? האם אלה את, או אחת מבנות האלים?

- לא אלה אני ולא בת אלים. נסיכה אני, בתו של המלך רגהו הנודע. בשל חטא עלום שביצעתי בגלגול קודם הריתי בעודי בתולה, ועל כן ציווה אבי לסלקני מן הארמון בו גדלתי ולנוטשני במקום זה, משכנם של אריות ונמרים ושאר חיות טרף.

- אל תדאגי, נסיכתי. בואי עמי אל מעוני הדל, שם תהיי בטוחה מפני כל סכנה ואני אדאג מעתה לכל מחסורך.

הנסיכה חדלה מבכייה , שילבה זרועה בזרועו והלכה עמו אל האשרם שלו.

החודשים נקפו וצ'נדרווטי בילתה את ימיה באשרם, מנקה, מכבסת, אוספת פירות וירקות ומבשלת. הריונה ניכר בה יותר ויותר מיום ליום, וככל שתפחה בטנה, כן גבר דיכאונה. יום אחד, כשמלאו ימיה ללדת, הלכה אל שפת הנהר והתפללה לאל וישנו:

"הו וישנו הנערץ! אתה היודע שחפה אני מכל חטא. אנא ברוב חסדך, עשה שהתינוק אשר בבטני יצא לאוויר העולם מאותו מקום שממנו בא אל תוכי".

כאשר סיימה לדבר, בעודה בוכה, יצא התינוק מאפה, ודיבר אליה:

"אמי היקרה, אל נא תבכי. אבי הוא החכם אודדאלקה, בנו של האל ברהמה. הוא ביצע סיגוף על שפת הנהר, ואת זרעו הניח בלב פרח לוטוס. בהריחך את הלוטוס האלוהי הרית אותי".

האם המופתעת לקחה את התינוק בזרועותיה והיניקה אותו, ואז הביאה אותו בפני הסגפן וסיפרה את הסיפור המופלא. אמר הסגפן:

"מכיוון שהתינוק נולד מן האף ('נאסה' בסנסקריט), ייקרא שמו נאסיקטה".

צ'נדרווטי המשיכה בשגרת יומה באשרם, תוך שהיא מגדלת את בנה התינוק נאסיקטה. הוא לא דיבר יותר, אך היה בוכה ללא הרף, ובכיו של הבן הבלתי רצוי, הטריף את דעתה של אמו. כעבור שנה של סבל, כשל כוחה של צ'נדרווטי. היא לקחה את בנה אל גדת הנהר, הכינה תיבת קנים וריפדה אותה בעשב, הניחה את נאסיקטה התינוק בתוכה ואמרה לו:

"הו, בן חטא! בכייך הוציא אותי מדעתי ואיני יכולה יותר לסבול. לך ומצא את אביך!".

באמרה זאת, הניחה את התיבה בנהר. למרבה פליאתה, בתום דבריה, התיבה שהחלה לשוט במורד הזרם, הפכה פניה ושינתה כיוון. היא החלה שטה אט-אט, צפונה במעלה הזרם. צ'נדרווטי האומללה צפתה בה בעיניים דומעות עד שנעלמה מן העין, ואז חזרה אל האשרם.

נאסיקטה התינוק שט לו בנהר עד שהגיע אל מפרץ קטן, ושם נעצרה התיבה. במקרה, ירד אודדאלקה באותה עת אל אותו מפרץ בנהר על מנת להביא מים לצריפו. להפתעתו גילה את התיבה ובתוכה תינוק רגוע ונינוח. אודדאלקה הושיט לו את אצבעו, ונאסיקטה תפס אותה בחדווה. להפתעתו הנוספת, הבחין אודדאלקה בדמיון במבנה האצבעות שלו ושל התינוק, ואחר כך גם בדמיון בתווי פניהם. הוא החליט שזהו ללא ספק יוצא חלציו, וקרא בהתפעלות:

"הו ברהמה! מה צדקו דבריך. אכן קודם מגיע אליי הבן!".

הוא לקח את נאסיקטה אליו לאשרם ושם גידל אותו למצוות ולמעשים טובים. ככל שגדל, היה לו נאסיקטה לעזר בעבודות באשרם, ולא היה קץ לשמחה ששרתה במעונם.

ג. נאסיקטה

חלפו מספר שנים מאז שילחה את נאסיקטה בנהר, וגעגועיה של צ'נדרווטי אל בנה הלכו וגברו, עד שיום אחד נפרדה מן הסגפן מיטיבה, עזבה את האשרם ויצאה לחפשו. במשך ימים רבים הלכה צפונה לאורך גדת הנהר והתעניינה אצל כל מי שפגשה אם ראו את בנה, אך ללא תוצאות. בבקר אחד ראתה מרחוק אשרם יפהפה והחליטה לבדוק גם אותו, ובהגיעה ראתה ילד העוסק בניקוי פינת הפולחן. בהרגשה של אם, הייתה בטוחה שזהו בנה ושאלה:

- אמור לי בני, מי אתה? מי היא אמך? ושל מי האשרם, האם של אביך הוא?

- האשרם הוא של החכם אודדאלקה, שהוא גם אבי וגם אמי כאחד.

- אם כך, בני אתה!

- היכן אביך?

- אבי הלך אל היער להביא עצים ועשבים לביצוע קורבן אש, ואני מנקה בינתיים את פינת הפולחן.

- אנא בני, הנח לי לנקות את פינת הפולחן במקומך.

וכך ניקתה צ'נדרווטי ביסודיות את פינת הפולחן עד שנצצה והבריקה, וכשסיימה הלכה לרחוץ בנהר. כאשר חזר אודדאלקה מן היער החמיא לבנו:

- הו בן, מעולם לא ניקית את פינת הפולחן כה ביסודיות ומעולם היא לא נצצה כל כך.

- לא אני ניקיתי, אבי. אמי היא שניקתה!

- אמך? מניין הגיעה? לאן הלכה?

- איני יודע מניין הגיעה. נראה לי שהלכה לרחוץ בנהר.

- מהר בני ומצא אותה! שאל אותה מי היא וכיצד נעשתה אמך.

הלך נאסיקטה אל הנהר, מצא את אמו ושאל:

- אמי, אבי חזר מן היער ומבקש לדעת מי את וכיצד זה נעשית אמי?

האם סיפרה לו בפרוטרוט את סיפור חייה בארמון, את סיפור הרחת הלוטוס ואת קורותיה בעקבותיו. נאסיקטה מיהר אל אביו וחזר באוזניו מילה במילה על מה ששמע מאמו. אודדאלקה האזין בדריכות לסיפור שאישש סופית את זהותו של נאסיקטה כבנו, וידע בבהירות את שעליו לעשות. מייד ציווה על נאסיקטה ללכת ולהביא את אמו לאשרם. צ'נדרווטי הבינה את משמעות הדבר ואמרה לנאסיקטה שהדבר בלתי אפשרי. רק קרובי משפחה – אב, אם, אח, דוד – רשאים להביא אישה אל בית בעלה המיועד, אך לעולם לא בנה שלה.

נאסיקטה חזר לאשרם ושוב מסר לאביו את דברי צ'נדרווטי במלואם. אמר אודדאלקה לבנו:

- אני הולך לארמון לבקש כראוי את יד אמך הנסיכה מן המלך רגהו, ואתה הבא את אמך הנה בהעדרי, והישאר עמה באשרם עד שאחזור.

כשהגיע אודדאלקה אל הארמון, קיבל אותו המלך רגהו בכבוד רב, ובהכנסת אורחים השמורה לחכמים גדולים בחצרות מלכים. לאחר החלפת דברי הנימוסים המקובלים, שאל המלך את אודדאלקה למטרת בואו. כאשר שמע המלך את הבקשה לשאת לאישה את בתו, אמר:

- בקש לך 100.000 פרות וסוסים ומיליוני מטבעות זהב – כל דבר אחר שתבקש מלבד ידה של בתי, אעניק לך.

- אינני מבקש לי אוצרות, הו מלך רם! רק זאת אבקש ממך – את יד בתך.

- הו חכם נכבד! הייתי נותן לך גם את מלכותי, אך אין בת בארמוני. הייתה לי פעם בת, אך היא מתה, הו ברהמין!

- בתך אינה מתה מלכי, והיא שוהה כעת במעוני. היא כלילת השלמות, והיא מצטיינת בהליכותיה, דבקה באמת ובמוסר – בדְהָרְמה.

בהמשך סיפר אודדאלקה למלך את כל השתלשלות העניינים – משיחתו עם האל ברהמה, דרך פרח הלוטוס, ועד הגעתה של צ'נדרווטי לאשרם שלו. נסער מן הסיפור, נכנס המלך רגהו לארמון וחלק את החדשות הטובות עם רעייתו המלכה. כעת ידעו שניהם את האמת בדבר הריונה של בתם והיו קצרי רוח לשוב ולראותה. המלך חזר אל אורחו, השתטח לפניו אפיים ארצה וביקש:

- אני נותן לך את בתי לאישה, הו חכם נכבד! אנא, חזור למעונך והבא אותה הנה עם נכדי, ואנו נערוך כאן את טקס נישואיכם.

אודדאלקה נסע במרכבת המלך אל מעונו וחזר עם צ'נדרווטי ונאסיקטה אל הארמון. בתום הטקסים, שנערכו ברוב פאר והדר, העניקו המלך רגהו ומלכתו מתנות רבות לזוג הטרי – כסף וזהב ואבנים יקרות, עבדים ושפחות, בגדים ובדי שש וארגמן, סוסים, פרות ופילים, וגם מרכבה מפוארת.

אודדאלקה הביט בעושר הרב ואמר לזוג המלכותי:

- אנו מודים לכם מקרב לב על כל מה שהרעפתם על ראשינו, אך אנו חוזרים אל מעוננו שביער, ושם אין לנו צורך בכל אלה. אנא, השאירו הכל ברשותכם.

לאחר פרידה נרגשת, אודדאלקה, צ'נדרווטי ונאסיקטה שבו ברגל למעונם, וחיו באושר.

עד עצם היום הזה? לא – עד האירוע הדרמטי הבא.

יום אחד ביקש אודדאלקה מנאסיקטה:

- מהר בני אל היער והבא לי משם את הדרוש לאָגְניהוֹטְרה, קורבן האש היומי שלי – פירות ושורשים טריים, עשב קושה ועצים להבערת אש הקורבן.

מיהר נאסיקטה אל היער, קושש את העצים המתאימים, קטף את עשב הקושה וליקט פירות ושורשים. בדרכו חזרה לאשרם בדרך חדשה, גילה לפתע פינת סתר ביער, מהממת ביופייה – אגם קטן שמימיו צלולים ופרחי לוטוס ענקיים גדלים בו. על גדות האגם מרבדי פרחים בשלל צבעים, ובעלי כנף ססגוניים ונדירים במים, ועל העצים שמסביב. נאסיקטה, ספוג כולו ביופיו האלוהי של המקום, הניח את צרורו, רחץ רחצה פולחנית באגם, התפלל, התיישב בתנוחת לוטוס ושקע במדיטציה עמוקה. הוא המשיך בהתעמקותו – במשך חודש ויש אומרים גם במשך שנה שלמה – עד שחזר בתודעתו אל המקום ואל הזמן. מבלי לדעת כמה זמן עבר עליו במדיטציה, לקח נאסיקטה את צרורו שנשמר בטריותו, וחזר אל האשרם. אודדאלקה, בראותו את בנו שב מן היער, התפרץ עליו בכעס:

- היכן היית? מדוע לא הבאת את הדברים שנשלחת להביא? הרסת את האגניהוטרה שלי!

- האגניהוטרה, אבי, אינה מובילה לשחרור. המקריב חוזר בסופו של דבר לאדמה וממשיך להיות כבול בסָמְסָארה – גלגל המוות והלידה מחדש. לעומת זאת, אין אמצעי יעיל יותר מיוגה לחציית ים הסמסארה. ברהמה וכל יתר האלים, גם הם עושים שימוש ביוגה, ומדוע לא אתה אבי, החכם הנערץ? האינך חושב שיוגה עדיפה על פני הפולחן?

- כל החכמים מבצעים את פולחן האגניהוטרה, בני, ומיטהרים. אין אמצעי שידמה לאגניהוטרה לשם השגת הידע העליון, ידע בְּרָהְמָן.

- אלה המקריבים קורבנות והולכים לשמים, נולדים גם הם מחדש בים הסמסארה הנורא, ואילו העוסקים ביוגה אינם נולדים מחדש. היעד העליון – ידע ברהמן – אינו מושג על ידי אגניהוטרה או כל פולחן אחר. רק היוגה לבדה מבטיחה את השגתו. הדבקות בפולחן האלים ובפולחן האבות, ללא נדר הרווקות וההתנתקות, וללא התמדה ביוגה, אינה מובילה אל היעד העליון. התמדה ביוגה היא סוד ההצלחה בדרך לשחרור המוחלט.

- הו בן מרושע, המעליב את אביו! מה שאתה אומר הוא אינו נכון ומשולל כל יסוד. לך אל משכנו של יָמה – אל המוות – הו, הורס הקורבן!

בשומעו את קללת אביו, נפל נאסיקטה חסר חיים ארצה, כהלום ברק.

אודדאלקה התחרט מייד על דבריו, לקח את בנו בזרועותיו ובכה בכי תמרורים. גם צ'נדרווטי לא ידעה נפשה מרוב צער. במשך זמן רב, שאין לו שיעור, שטפו דמעותיו של אודדאלקה את פני נאסיקטה, עד שפקח שוב את עיניו, כמו זרע חיטה הנובט לאחר הגשם.

לא היה גבול לשמחתם של אודדאלקה וצ'נדרווטי למראה בנם שניעור שוב לחיים, והם הציפו אותו בשאלות על קורותיו בטרם חזר אליהם. נאסיקטה השיב שהלך אל ימה, אשר קיבל אותו בברכה בארמונו, ולאחר שערך לו סיור מקיף בממלכתו, שילח אותו חי בחזרה אל הוריו.

השמועה על חזרתו של נאסיקטה בחיים מן השאול, עשתה לה כנפיים במהירות. כל השכנים הסגפנים, וכן גם המלך רגהו ואחרים, נסערים מן האירוע הנדיר, נקבצו ובאו אל אודדאלקה לברכו על תחיית בנו, וכל הקהל הגדול ציפה בקוצר רוח לשמוע את דברי נאסיקטה. למרות היותו ילד, כולם סגדו לו כמו לחכם גדול, ושאלו במקהלה:

- איך הגעת לשם, ואיך הגעת חזרה?

- איך נראה ימה, ואיך נראים עוזריו?

- איך נראית הדרך אל עולם המתים?

- מה גורלם של הצדיקים ומה עולה בחלקם של החוטאים?

ועוד כהנה וכהנה שאלות רבות ומגוונות.

נאסיקטה ענה על שאלותיהם ומנה את קורותיו בארץ המתים בפירוט רב, אך הרפתקותיו בעולם המתים הן נושא לסיפור אחר. הסיפור שלנו מסתיים בהרהור על היפוך היוצרות – האב הביולוגי, אודדאלקה, נוטל את חייו של נאסיקטה, ואילו ימה, אל המוות, מעניק לו חיים חדשים!