כשהישראלים המעטים שפגשתי בצפון אמריקה היו שואלים אם אני ב"טיול אחרי צבא" שלי, הייתי מחייך, משתהה קצת, ואז עונה להם שאני בראשון מביניהם. ההוספה שזאת של ה' הידיעה כשמדברים על ה-טיול, נתנה תחושה שמדובר על משהו ספציפי, חד פעמי ונפרד מהחיים עצמם. עצבנה אותי ההתייחסות הזאת של אנשים לטיול כפרק זמני שבו מותר לחוות, להיאבד ולחקור, ושאחריו צריך לחזור ל"חיים האמיתיים". להתחיל לתכנן ולחשוב ברצינות על דברים שאחרים אמרו שהם חשובים. התעצבנתי, אבל עוד לא הבנתי כמה אני כבול להנחה הזאת בעצמי..
חזרתי לארץ בדצמבר, וזמן לא רב אחר כך כבר התחלתי לפנטז על הטיול הבא ביוני. היעד היה מרכז אסיה בתור התחלה, ומשם הכל פתוח.
המשך סיפור ידוע לכולם. הקורונה הגיעה ואיתה הלכו התכניות. עם איזשהי תקווה נאיבית שבאוגוסט אני אוכל בכל זאת לטוס, ניסיתי להבין איך אני מעביר את הזמן עד הקיץ. כשמסתכלים על זמן כמשהו שצריך להעביר, כבר אפשר לדעת שמשהו שם לא היה נכון.
למרות שהיה לי את הכסף, התחלתי להסתכל על עבודות. בכל זאת אי אפשר לשבת כל היום ולא לעשות כלום. אם אני כבר פה לפחות כדאי שאני ארוויח משהו. תכננתי למצוא עבודה ולהעביר כך את הזמן עד הטיול, שבו כמובן אהנה מהכסף והזמן שלי ואחווה את כל הדברים שאני רוצה בלי לעצור את עצמי.
אני לא יודע מה בדיוק גרם לזה לקרות אבל פתאום נפלה עלי הבנה משמעותית. כאילו שהבנתי לרגע את המנגנונים שיש לי במוח והצלחתי לראות איך הם משקרים לי.
הרי למה כשאני פה, אין לי את הלגיטימציה להיות ב"מוד מטייל"? למה עד הטיסה אני צריך לעבוד ולעבוד, ואחריה מותר לי הכל? מה זאת החלוקה המומצאת הזאת? אם אני מתנדב *בחינם* באיזשהי חווה בארץ אני מבזבז זמן שבו יכולתי להרוויח כסף, אבל אם זה כחלק מטיול ארוך בחור בנפאל אז זה "בשביל החוויה אחי"?
גילוי הסתירה הזאת גרם לי להתחיל להסתכל על טיול כבחירה. היא לא תלויה בתקופת חיים או באיפה אתה נמצא אלא בהחלטה בתוך הראש. אני יכול לגלות מקומות חדשים גם ברדיוס של קילומטר מהבית, אני יכול לצלול לחוויות מטורפות בסופש אחרי שבוע עבודה, ואני יכול גם לקחת חצי שנה ולהסתובב באין ספור מקומות בארץ שאני כבר חושב שאני מכיר. רק צריך להחליט להתייחס לזמן שלנו כהזדמנות לחוויות חדשות, ולא כזמן שצריך להעביר, עד החוויה הבאה שנרשה לעצמינו.
הקטע הזה, שכתבתי במהלך שלושה ימים לבדי בהם חציתי את הגרנד קניון, מעביר לדעתי בצורה טובה את ה"מוד המטייל" הזה, ומזכיר שאפשר לחוות אותו אם ומתי שרק נבחר:
השבילים הצדדיים
השבילים הצדדיים תמיד שם. לפעמים הם נסתרים. מתחבאים מעינו של מי שגם ככה לא הייתה בו הסקרנות ללכת בהם. מסומנים בצורה לא רשמית על ידי טביעת רגל או ערמת אבנים.
הם אינם מופיעים במפה. צריך למצוא אותם בעצמך או לשמוע עליהם מאדם אחר, אבל הם שם.
למעשה ישנם גם שבילים שאין להם שום זכר. הם קיימים בהתחלה רק בדמיונו של האדם הראשון שעצר וראה בראשו נקודה בעלת משמעות. מדמיונו הם נוצרו צעד אחר צעד, ולבסוף הפכו לשביל שזה עתה הלך בו האדם הראשון, אך בהחלט לא האחרון.
כמו בכל דרך, גם בדרכי הברורה והמסומנת בין מצוקי המדבר החומים-אדומים, היו לא מעט שבילים צדדיים. לא לכולם שמתי לב ולא כולם הביאו אותי לנקודה שהחלטתי להקדיש לה זמן ומחשבה. אך חלקם, בין אם שהיו "מסומנים" ובין אם שהתחילו בדמיוני בלבד, הורידו אותי מדרך המלך אל ארמונות פאר סודיים.
בריכה נסתרת עם מפל באמצע הצהריים הלוהטים או נקודת צל המשקיפה אל מרחבי המדבר מילאו אותי בכוחות חדשים והדליקו בעיני ניצוץ ילדותי והרפתקני.
השבילים הצדדיים תמיד שם. הם שם גם עכשיו. אלה שמצאתי ואלה שחלפתי בלי משים. הסלע הגדול נותן צל גם כשאין מי שישב תחתיו, המפל מרעיש ומשפריץ גם כשאין מי שיהנה ממימיו. הם מחכים שימצאו אותם, אך גם לא רודפים אחרי מי שכבר חלף על פניהם בלי לעצור.
ולי רק נותר להזכיר. חפשו אותם.
גם אם תבחרו שלא לקחת אותם, שימו אליהם לב. תכירו בקיום שלהם וראו בהם הזדמנות. הזדמנות שלא תחזור לרדת מהדרך הברורה והמסומנת שכה רבים מאיתנו הולכים בה, ולרגע אחד להיות מופתעים.
מתי בפעם האחרונה נתתם לעצמכם להיות מופתעים?
***
רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מיונתן?! יכולים ליצור איתו קשר ב:
Mail - yonty123@gmail.com
רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.
