יומן דרכים / בן לזר

היי כולם!

אני בן. אני מדריך טיולים, חובב צילום ומטייל מאז שאני זוכר את עצמי. בנוסף להמלצות וסיפורי דרך, אני גם כותב טיפה סיפורים, מחשבות, ואולי קצת עובדות לא חשובות על הטבע.

(תמונת היכרות קצרה)

בקיצור, כרגע בשביל הגולן. לא חיכיתי יום מסוף הסגר ועפתי צפונה. מתכנן להמשיך עד מתישהו. את המסע התחלתי במקום שנקרא "אוהל אברהם" ליד נמרוד, עם אוהלי טיפי ונוף משגע לחרמון ומג'דל שמס, ובו אירחו אותי ופינקו (קפה בבוקר).

(תמונה- מעיין קר וחבר יקר)

בימים האחרונים הרעבתי את עצמי קצת כמו שלא אוכלים כל היום כי יש בערב איזו ארוחה טובה, הרעבתי את עצמי לקשר אנושי. אחרי תקופה ארוכה מלאה באנשים, יצאתי לטייל ומצאתי את עצמי בנטייה לא מודעת להתבודד. מוצא אנשים, מתחבר, ומהר חוזר ללבד הנוח.

את הלילה האחרון העברתי באלוני הבשן וחברי הטוב גלקין הגיע עם בירות, אוכל ביתי, והאנרגיות המדבקות שלו. כשקמנו בבוקר נסענו לעין אורחה הקפוא והעברנו שם את היום. בואו נגיד, הבן אדם הנכון בזמן הנכון יכול לתת שובע לרעב, אז אני סיימתי עם הצום, הגיע הזמן לטרוף.

(תמונה- שקט)

שמורת עינות פחם איפה שיש אנשים בדרך כלל יהיה גם רעש. הכי כיף לראות חבורה של ילדים שהולכים לטייל, שרים ונהנים וקופצים למעיינות. אבל אחרי שילכו, והבוץ שהורם לפני המים ישקע בחזרה, אז יבואו גם היצורים האלה. לרגע שמים לב לנענע ולפטל מסביב, שומעים את הרוח בין העלים, ופתאום איזה בלופ קטן במים בזווית העין מושך את תשומת הלב. זאת נקראת צפרדע הנחלים (לצפרדע יש פנים משולשות ולקרפדה הן מעוכות) והיא מאחד הדברים שכולם יכלו לראות אם היו לוקחים איזה רבע שעה להרגיש בנוח עם השקט, ולא להיות מובכים ממנו.

(תמונה בית הדומיי - נווה שלום)

לא רחוק מירושלים, באזור ירוק ויפה, יושב לו מבנה בטון עגול

בגלל העיצוב והאקוסטיקה במבנה, כל צליל קטן מוגבר והופך להד שמקפץ מסביב. דיי בטוח ששמעתי את עצמי ממצמץ בפנים. נווה שלום מתגאים בדו קיום שהם מנהלים בכפר, בין ערבים ליהודים, ומעודדים פלורליזם וחיים שיתופיים. אחלה מקום לתפילה או מדיטציה או מה שבא לכם.

זהו לבינתיים, תישארו מעודכנים ונתראה בשבילים!

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מבן?! יכולים ליצור איתו קשר ב:

Mail - benlazdude@gmail.com

Facebook - https://www.facebook.com/benox5

Instagram - https://www.instagram.com/wild_rover_ben/

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.

סיפור מסע פשוט עם עשרה גלשנים / אסף (בוקי) בוקבסקי

הטיול שלי התחיל במליבו שבקליפורניה,

אני ונועם הלכנו לישון אצל חבר שגר שם במטרה למצוא את הרכב שתמיד רצינו, לבנות ממנו וואן ולטייל את כל מרכז אמריקה והכי חשוב לגלוש בגלים הכי טובים בעולם.

התחלנו בקליפורניה במטרה להיות שם לא יותר משבועיים ויצאנו משם אחרי חודשיים. עיקר הבעייה היה למצוא את הרכב בתנאים שחיפשנו לא יקר מידי במצב טוב.

אז אחרי הרבה חיפושים באינטרנט ובמעבר ממקום למקום (בשכונות לא כל כך ידידותיות ) אחר החיפוש של הוואן מצאנו את הרכב שרצינו. כמובן כמו כל ישראלי טוב התמקחנו כמו שצריך והגענו גם למחיר שרצינו.

מהלך השיפוץ היה מאוד קשה נפשית בשבילי, בדיוק השתחררתי מהצבא והרגשתי שאני רק מת לטייל בלי דאגות. מה שהחזיר אותי טיפה לצבא היה מהלך השיפוץ שבו קמנו כל בוקר מוקדם בשביל לשפץ את הוואן וגם להספיק לגלוש ולסיים אותו בזמן שקבענו לעצמנו . אז אחרי הרבה מסמרים בגג, חור בצינור גז של המזגן ושבירת חלון של הרכב סיימנו עם הכל ויצאנו לדרך שרק חלמנו עלייה.

מסענו המשיך לכיוון סן קלמנטה בירת הגלישה בעולם ומשם לסן דייגו לעוד כמה ימים במטרה לעבור כבר את הגבול למקסיקו ולראות קצת נופים שונים וטרופיים.

עברנו את הגבול לכיוון באחה קליפורניה שבמדינת מקסיקו. התחלנו בחלק הצפוני: מים עדיין קרים, גלים מעולים ומעט מאד תיירים שכולם הגיעו במטרה לגלוש. נפגשנו עם ברייאן, בן אדם מטורף ושייפר (מכין גלשנים) ברמה הכי גבוהה שיש. בריאן אירח אותנו למשך שבועיים בבית שלו, לימד אותנו איך דגים במדורה והתעקש שדג לא ישאר על האש יותר מ 13 דקות כי אז הוא מתייבש.

במהלך השהות אצל ברייאן הוא לימד אותנו לתקן גלשנים וגם הכין לכל אחד מאיתנו 2 גלשנים בנוסף למה שהבאנו. אחרי שיצאנו מברייאן היו לנו באוטו 10 גלשנים מוכנים להמשך הטיול ולתנאים השונים של מרכז אמריקה.

המשכנו את הטיול פלוס עוד נוסע, ברייאן הצטרף עלינו והמשיך ללמד אותנו ולהראות לנו את החופים הכי יפים בבאחה קליפורניה וכמובן את הגלים הכי טובים.

התחלנו לרדת בכביש הנקרא 7 האחיות, כביש של 17 שעות נסיעה בלי תחנת דלק, מקום לאכול או קליטה כלשהי שצריך לבוא אליו מוכן ומצויד כמו שצריך עם דלק ספייר, אוכל ומים. בכללי לכל באחה קליפורניה צריך להיות אקסטרה מוכן.

אז אחרי נסיעה ארוכה מאוד הגענו לאחד המקומות הכי יפים ומטורפים שהייתי ואהיה בחיים שנקרא פונטה קונחו. מקום שאין לתאר את יופיו: חול לבן, מים כחולים-שקופים ורוח שתמיד נושבת שגורמת לצמחייה שם לזוז ולהרגיש כאילו כל העצים רוקדים מרוב אושר.

זה מקום שאין בו תיירים ואפשר להגיע אליו רק בעזרת וואן. אין שם לא מלונות ולא מקומות לאכול. רק צמחייה, ים ,חול ,טיפה עצים לעשות מדורה, המון המון דגים, וגלים שאין לי מילים לתאר את תחושת האדרנלין שעוברת לי בגוף כשאני חושב על המקום הזה. אחרי הרבה מאד גלישה, דגים והתחברות לטבע נגמר לנו המים והיינו צריכים לנסוע משם.

המשכנו לכפר קטן ומגניב בשם טודו סנטוס בעל כמה חופים יפיפיים שממש אפשר לחנות בהם על המים את הרכב ולצפות בלוויתנים עד השקיעה. כמות הלוויתנים שם היא בערך כמו כמות החתולות ליד פח זבל של מסעדה בתל אביב. היו שם גלים מעולים ואווירה יותר צעירה. יש שם אפילו איזה בר אחד שעובד ועושה ג'אם כל רביעי שאליו כל הכפר מגיע. יש גם מקום לעשות קניות שזה ממש לא קורה בכל מקום בבאחה קליפורניה ובמקסיקו בכללי.

אחרי תקופה ממושכת שם המשכנו והגענו לקבו סן לוקס (האילת של האמריקאיים) העיירה הכי דרומית בבאחה קליפורניה. עיירת מסיבות ומלונות מפוארים שגם את זה צריך קצת בטיול. למרות שלא נהנו מהמלונות כי היינו עם וואן, נהננו מאוד מהמסיבות. במקום יש אווירה של תיירים ובעיקר המון אטרקציות. באותה עונה הגלים לא היו בשיאם אז החלטנו לקחת רגע חופש ולתת לגוף לנוח. לאחר 4 ימים מאד קשים שם היינו חייבים להמשיך את מסענו לכיוון מרכז ארץ מקסיקו (מיינלנד ).

נסענו לעבר המעבורת שלוקחת מבאחה קליפורניה אל עבר מרכז מקסיקו (מיינלנד). העיירה הראשונה שהתמקמנו בה הייתה סאן פאנצו בצפון מיילנד מקסיקו. אווירה מגניבה מאוד, אווירה של גלישה ומעט תיירים, המון מסעדות חמודות, מאפיות צרפתיות שלא רואים הרבה במקסיקו והמון חופים מהממים. מסביבה קרובה אליה הייתה עיירה גדולה בשם סיולטה. המון תיירים מסיבות, והחוף המרכזי פשוט מסריח מחרא בגלל שכל העיירה שופכת את הביוב על הים. לא ממליץ לגלוש שם בעיקר בגלל עניין המחלות.

כיווננו היה לכיוון לטיקלה, מקום ששמענו עליו המון בעיקר בגלל הגלים שלו. הגענו לכפר קטן בלי ויי פיי ובלי קליטה עם גלים מעולים, המון המון קוקסים בכל עבר ואנשים מדהימים שרק רוצים שלכולם יהיה טוב.

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מבוקי?! יכולים ליצור איתו קשר ב:

Mail - asaf.bikovsky@gmail.com

Facebook - https://www.facebook.com/asaf30

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.

כשהקרחון בקנדה פגש בשיר מספר הג'ונגל / עדי קסטרו

16.6.20

היום התמודדתי עם אחד הפחדים הגדולים שלי!

קמתי בבוקר לצאת לטיול קצר עם כריס, אולם החלטתי לצאת כנגד כל הציפיות שלי לטיול של יומיים לבדי בשמורה, אני שכל כך פוחדת מחיות ומהלילה לבד החלטתי להתמודד.

17.6.20

אני אחרי לילה קשוח, קפאתי מקור באוהל כי המזרן שטח שלי התפנצ'ר. אני עם די מעט שעות שינה אחרי 21 ק"מ הליכה אתמול ולפני 21 קמ נוספים היום.

מה אני אגיד לכם, להתמודד עם הפחדים שלנו זו חתיכת חוויה.

עקרונית לא נשאר לי קול בגרון אחרי שאתמול בזמן שהלכתי שרתי בקולי קולות לאורך השביל כדי להודיע לדובים שאני באזור ושלא יפגשו אותי, השיר דובים שלי אגב הוא "חפש תמיד רק את הטוב שבאמת נחוץ לדוב" מספר הג'ונגל.

אני נמצאת בשמורה של הר רובסון ויצאתי אל הטיול של אגם בריג, הוא נחשב לאחד הטיולים היפים בעולם מסתבר ומקום 3 בקנדה, וזה לגמרי נכון, אגמים, הרים עם פסגות מושלגות, מלא מפלים, יערות, נחלים זורמים ו2 קרחונים נמצאים לאורכו של המסלול.

לשמחתי יצא לי להתמודד עם האתגר והפחד אולם לא לאורך כל המסלול, כשפגשתי אנשים הצטרפתי אליהם להליכה כדי להרגיש קצת יותר בטוחה, זה לא רק שפחדתי מהחיות, זה פחד מעצם הרעיון שאני נמצאת בשטח "פראי" בטבע בלי יכולת לתקשר עם אף אחד במידה ומשהו קרה. הבטחתי לאבא לפני שטסתי לא לשים את עצמי במצבים "מסוכנים" במודע לכן זו הייתה בשבילי חתיכת החלטה אמיצה לצאת לטיול הזה לבד.

לפחות עם ספריי דובים, סכין והפעמון שקיבלתי מהיילי האוסטרלית שפגשתי בנלסון.

סיפור מצחיק מהדרך היה שנתקלתי בזוג אוסטרלים שכשסיפרתי להם שאני מישראל הם התלהבו וסיפרו לי שהלכו את שביל ישראל, איזה עולם קטן, באמצע שום מקום בטבע של קנדה גילינו שהם גם התנדבו בהרדוף והם נקרעו מצחוק כשסיפרתי להם שלמדתי שם, מה הסיכויים, כמובן שגם שיחקנו פיצוחים ויצא לנו להכיר כמה אנשים משותפים.

באופן כללי שמתי לב שמרבית המטיילים בתקופה הזו בצל הקורונה הם אוסטרלים, שנשארו בלי עבודה על הויזת עבודה שלהם בקנדה.

היום הראשון של הטיול היה די מאתגר, הליכה ועלייה תלולה ולכן כשהגעתי לקאמפ סייט (חניון לילה) ממש חיכיתי לישון טוב, פגשתי בחניון עוד הרבה מטיילים ככה שגם הרגשתי בטוחה בסביבה עם אנשים, לפני שהלכתי לישון מצאתי את עצמי יושבת על שפת האגם אל מול הנוף העוצר נשימה של ההרים והקרחונים משתקפים במי האגם ביחד עם שני בחורים, אחד אוסטרלי ואחד ניוזילנדי, ובהמשך הצטרפו אלינו שתי בחורות קנדיות, יושבים על שפת האגם, מדברים על החיים ומשחקי משחק קוביות שהקנדיות הביאו.

ואיזה נוף, אי אפשר להעביר בכתיבה או אפילו בתמונות את החוויה של המקום, את המרחב, את היופי, את השקט היחודיות והשלווה, ההסבר היחיד שאני מוצאת לתאר את הטבע הזה הוא כשאני רואה מטייל/ת הולכים לאורך שפת האגם אני רואה אותם מתהלכים על רקע זל ציור או תמונה שלא נעה.

פשוט אין מילים.

ועכשיו 6 בבוקר (קמתי ב5!) אני שוב יושבת על שפת האגם, קופאות לי האצבעות בזמן שאני מקלידה, נחה ביופי הזה עוד קצת לפני שאני יוצאת חזרה לכיוון הוואן שלי, מקווה לא להיתקל בדובים בדרך, והפעם במקום לגמור לעצמי את הגרון אני אשים מוזיקה בטלפון

המשך יבוא...

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מעדי?! יכולים ליצור איתה קשר ב:

Facebook - https://m.facebook.com/profile.php?id=109573373753521&ref=content_filter

Mail - Adidicastro@gmail.com

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.