עדיף שאמא לא תדע/ בר וייץ

זה היה יום ראשון, תכננתי נסיעה מ- ליון שבצרפת לכיוון כפר באזור ארדש בו הייתי אמורה להתחיל woofing (בכמה מילים- עבודה בתמורה למגורים ואוכל).

סגרתי עם לוסי מראש שאני מגיעה אליהם לבערך שבועיים ואז כמה ימים קודם בתקשורת מיילים היא עדכנה שלא תוכל לארח אותי באותו היום ורק יום למחרת כי הם נוסעים להרים ושאוכל להתארח אצל השכנים שלהם. שמחתי מאד שיש פתרון והכל ממשיך כרגיל ויותר מכך שיש להם שכנים וזה לא עד כדי כך נידח.

עליתי לאוטובוס שמשך נסיעתו היה בערך 4 שעות, בזמן הנסיעה ניסיתי להתקשר לשכנה, ללא כל הצלחה.

הגעתי לתחנה ומשם עוד אוטובוס בדרך לכפר, ירדתי בעיירה שנקראת פריווה, מקום שכוח אל, קצת מזכיר את בית שאן שלנו. ירדו איתי עוד 4 חבר'ה קצת היפסטרים קצת פריקים מאד לא סגורה על ההגדרה, היה שם צבע ירוק בשיער.

ניסיתי להתקשר שוב ,אך ללא מענה. איכשהו לא הייתי בלחץ, אני במקום זר לגמרי, לבדי, אין לי כנראה איפה לישון הלילה, איכשהו לא הייתי בלחץ, יש ממה להיות בלחץ? אני בלחץ? אני ממש לא בלחץ. ממש.

אוקי שוב מזכירה, זה היה יום ראשון אז רוב העסקים היו סגורים, מסתובבת לי עם מוצ'ילה 15 קג על הגב ומנסה לשאול מקומיים אם הם יודעים איך אני יכולה להגיע לכפר.

התקשורת הייתה לקויה, צרפתים בעיקר במקומות נדחים לא כל כך מדברים אנגלית, אולי מתוך גאווה בשפה הצרפתית ואולי מעצלנות. ניסיתי לדבר באנגלית כזו שמדברים בהודו, בלי מבטא, בלי תחביר, בלי אנגלית.

חיפשתי הוסטל או מלון אבל לא מצאתי שום דבר, שוב דמיינו. בית שאן. המשכתי להסתובב ופתאום ראיתי בחור עם כלב(אנשים עם כלבים תמיד נראים לי ידידותיים) נגשתי אליו ושאלתי על הכפר, הוא לא היה כל כך בטוח אבל אמר לי בואי אחריי. אז באתי, עקבתי אחריו במעבר צר בין בתים, הכל היה פסטורלי סביב והאווירה הייתה נעימה. שמו היה כריסטיאן, בן 36 חי בפריווה, אוהב מאד מוזיקה אבל כרגע הוא מלצר.

מסוכסך עם בחור מהשכונה אבל לא משהו שיגמר במכות, אני מקווה. המשכנו לטפס מעלה עד שהגענו לכביש קטן על גבי גשר, חשבתי אולי לנסות לתפוס טרמפ לכיוון הכפר אבל קודם לכן שאלתי אותו אם הוא יכול אולי לנסות להתקשר לגברת, השכנה, והוא הסכים. אחרי צלצול אולי שניים יש מענה, הוא דיבר איתה כמה דקות וניתק.

נו מה היא אמרה?

את לא יכולה ללכת אליה, היא לא יכולה לארח אותך. ואו. מה אני עושה. בראש שלי לא היו כל כך הרבה ברירות, אז פשוט יריתי את זה. יכול להיות שיש לך מקום בשבילי להלילה? אני לא ממש יודעת למה נכנסתי, אני בקושי מכירה את הבחור והכלב שלו שעה שלמה אבל איכשהו הרגיש לי שיהיה בסדר.

המשכנו להסתובב תוך כדי שאני מספרת על עצמי והוא על עצמו, מצאתי שתקשורת זה בין הדברים החשובים ביותר שקיימים, היה לנו מכשול של שפה אבל איכשהו הצלחנו לגשר ולהבין אחד את השניה.

הוא אמר מראש שהדירה לא גדולה אבל יש לו חדר נוסף שהוא מקווה שיתאים לי, כשהגענו הביתה כך היה.

דירה קטנה בקומה שניה, מעט חשוכה אבל עם מספיק אור בשביל להכין לנו ארוחת ערב פשוטה וללמוד איך אומרים צלחת ומזלג בצרפתית. החדר שהיה עבורי היה ריק לגמרי. פרקט. "יש לי מזרון מתנפח בשבילך"

לא הייתי על מזרון מתנפח מאז טיול לכנרת 2012 , אין לי שום טענות בנושא רק רציתי לציין את זה.

המזרון התנפח לאט לאט ואז האוויר ירד מהר מהר. נפחנו שוב ונסנו לאלתר משהו שיסגור את החור שהכלב שלו עשה.

זה עבד. "תודה רבה ולילה טוב, נתראה בבוקר" זה לא עבד. שעה אחת היה אוויר ואז התחלתי להרגיש את הפרקט, כמה נפלא. היה לי קשה להירדם, ענן מחשבות כיסה אותי. פחדתי שהדלת תפתח, אמנם סמכתי על כריסטיאן אבל בכל זאת לא הצלחתי להתנגד לתסריט שעל לי לראש.

העיניים היו חצי פקוחות. דפיקה בדלת. כריסטיאן אמר מבעד לדלת: "זאת לוסי בטלפון, היא רוצה לדבר איתך" הודעתי לה קודם לכן שאני נשארת לישון בפריווה, יצרתי קשר דרך הטלפון של כריסטיאן. "אתה יכול להיכנס". לוסי שאלה אותי אם אני בסדר והוסיפה שהם עכשיו חזרו מהחופשה בהרים ושאלה אם אני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי. השעה כבר הייתה מאוחרת, כמעט חצות. עניתי בתודה ודחיתי את ההצעה שלה והחלטנו שהיא תאסוף אותי למחרת בצהרים בנקודה שקבענו. כריסטאן ולוסי דברו עוד כמה משפטים ביניהם ונגמרה השיחה. "אשאר כאן הלילה ואפגוש אותה מחר" אמרתי. "כן אין בעיה, לילה טוב, נתראה מחר לארוחת בוקר". הדלת נסגרה.

ניסיתי להירדם בשנית, ההרגשה הזו שמתעוררים ונראה בשעון שעברה אולי חצי שעה העיקה עלי, ובעיקר העובדה שלא הייתי רגועה. תרגעי לא יקרה כלום, נסי לשחרר את הגוף ולשקוע אמרתי לעצמי. התעוררתי עוד פעם או פעמיים ובפעם האחרונה כבר היה אור בחוץ. כל כך שמחתי שהלילה עבר והשמש בשמיים.

בבוקר עשינו סיבוב בעיירה לכיוון המאפייה, קניתי באגט טרי ובמכולת המרכזית כמה מצרכים לארוחת הבוקר.

הייתי קרובה לשעה בה לוסי הייתה צריכה לאסוף אותי. כריסטיאן הודה לי, לא כל כך הבנתי למה הרי הוא זה שאירח אותי בביתו.הוא נהנה מהשיחות, מהחברה, מהמשהו האחר.הרגשתי שהצלחתי לעשות לו טוב מעצם הנוכחות שלי, מהשאלות ששאלתי וההתעניינות שלי, כנראה משהו שהוא לא הרגיש הרבה זמן. והנה לוסי הגיעה. אחרי נסיעה של חצי שעה במעלה ההר, דרך היער עם מעט מאד בתים סביב הגענו לבית בו התחלתי את הרפתקת הwoofing שלי לשבועיים הקרובים. הבית היה גדול ומבודד, סביבו זרם נחל וטבע חי. הייתי חייבת לשאול את לוסי אודות פריווה והדאגה שלה לשלומי.

הבנתי ולא הבנתי את הדאגה שלה, אני זרה עבורה אך בכל זאת היא הרגישה איזשהי אחריות כלפי

לוסי אמרה שהיא העדיפה לא להגיד לי את זה בטלפון אחרי שהחלטתי להישאר שם ללילה ואחרי השיחה עם כריסטיאן שהיה נשמע לה בחור נחמד בסה"כ.. מסתבר שבעיירה הקטנה הזו יש מוסד גדול לחולי נפש ומסתובבים כל מיני אנשים, מבחינתה יכולתי ליפול על הבן האדם המאוד לא נכון.

שמחתי שזה היה מאחוריי וידעתי בוודאות שעדיף שאמא לא תדע.

***

רוצים לשמוע/ לקרוא עוד מבר?! יכולים ליצור איתה קשר ב:

Instagram - https://www.instagram.com/barweitz

Facebook - https://www.facebook.com/bar.weitz

Mail - weitzbar@gmail.com

רוצים לכתוב לנו גם?! צרו איתנו קשר במייל experiencingtheculture@gmail.com​ או אם בא לכם/ן כבר לצאת לעולם הגישו מועמדות והצטרפו אלינו להרפתקה.