אחד הדברים המדהימים ביותר בארץ שלנו הוא העובדה שהיא כל כך קטנה וכל כך מגוונת.
במרחק של שעות נסיעה בודדות אפשר לעבור בין הר ומדבר, ירוק וצהוב, גיר וקירטון, גבעה ועמק; ואכן יש כל כך הרבה לראות וכל כך הרבה דרכים לעשות זאת.
אני חן, אתם יכולים לקרוא לי צ'אנקי או צ'אנקי פאנקי או איך שבא לכם. בחרתי באופנוע שטח בתור הדרך שלי לטייל, לחוות ולחקור את שבילי הארץ ובהמשך גם את שבילי העולם כי בעיני זה מסמל את החופש האולטימטיבי- היכולת לחרוש קילומטרים רבים ביום, להיכנס לכל תוואי שטח ולהיות עצמאית באופן שבו אני מטיילת, איפה אני רוצה לעצור ומתי אני רוצה להמשיך, ללא תלות בשום דבר. קראתי לאופנוע שלי חיים- כי הוא החיים שלי.
והפעם: מצפה רמון, חניון בארות, מעלה נוח, בקעת אבו טריפה, המרזבה, נחל נקרות
יצאתי לטיול בן שבעה ימים בו רכבתי בין נופים, אנשים וסיפורים השונים זה מזה בקיצוניות אדירה ואפילו לא התרחקתי עד כדי כך. מה לא היה בטיול הזה: הרים וגבעות, מעלות ומורדות, דרדרות, דשדשים, שבילים אינסופיים, צהוב, אדום, סגול, חום, ירוק, לבן, כחול והמון מפגשים מעניינים. בכתבה זו אספר לכם על היומיים הראשונים סביב מצפה רמון, אחד המקומות היפים ביותר בארץ, אם לא בעולם.
ברגע שנאמר לי שיש לי שבוע וחצי חופש מהעבודה, היה לי ברור שהבית הוא לא המקום בו אבלה אותו. מיד העמסתי את חיים (האופנוע) בציוד והחלטתי להדרים אל מצפה רמון, אחד המקומות האהובים עלי, שם התחיל הטיול שלי הפעם. אני יורדת בדרך המתפתלת אל חניון בארות שם התעתדתי לפגוש את הפרטנרים לרכיבה של מחר. כביש 40 היורד מהיישוב מצפה רמון אל תוך המכתש הוא הדרך הנקראת גם "מעלה העצמאות", זאת מכיוון שבסוף מלחמת העצמאות מדינת ישראל מקבלת את ההחלטה להקים ציר אסטרטגי שיחבר את מרכז הארץ עם אילת במרחק בטוח מהגבולות.
נוף המכתש הגדול מתגלה אלי; זה נוף שלעולם לא יפסיק להרשים אותי ובצדק, המכתש הוא חלק מסדרת מכתשים שקיימים אך ורק באזור שלנו והם לא נוצרו כפגיעה של מטאוריט, אלא מבלייה וסחיפה של משקעי הקרקע. לפני מיליוני שנים האזור כולו היה מכוסה ב"ים תטיס"- הים הקדום; נסיגתו חשפה את סלעי המשקע השונים: הסלעים הרכים התבלו תחת הסלעים הקשים שקרסו פנימה ויצרו את תופעת "המכתש האירוזי", כלומר מכתש סחיפה (הידעתם? המילה העברית "מכתש" נטבעה בתור המונח הגיאולוגי הרשמי לתופעה) וזוהי תופעה ייחודית לאזורינו שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם!
הגעתי בדיוק בזמן לשקיעה בחניון בארות כשחבריי לרכיבה הודיעו שהם מתעכבים, לכן צירפתי את עצמי בינתיים למדורות של אנשים אחרים. חניון בארות נוח מאוד, זה חניון מסודר של רט"ג ויש מקום לשים אוהלים או לישון בחדר למי שמעדיף, יש מקלחות חמות, שירותים, אזורי מדורה ומנגל ואפילו גבעה נחמדה שאפשר לטפס עליה בזריחה או סתם לאור ירח מלא.
אחד הדברים שבעיני הופך טיול לטיול, לא פחות מהמסלול עצמו או מהרכיבה זה המפגש עם האנשים. כשאני יוצאת לטייל ויש לי איזו מחשבה שמנקרת או עניין לא ברור, איכשהו קורה שמגיעים האנשים הנכונים ומחזקים אצלי בדיוק את הדבר הזה; כאילו שהיקום כולו מתגייס לכוון אותך אם רק תשאל, אם רק תצא ואם רק תחקור וככל שעובר הזמן, אני מאמינה בזה יותר ויותר. שיחות בחום המדורה ולאור ירח עשו את הדברים ברורים יותר ואת המחשבות צלולות יותר, אלא שלפעמים השיחות האלה מובילות לשאלות נוספות, יותר מאשר שהן עוזרות לפתור את הקודמות.
הלילה עבר והבוקר הגיע, כל מי שהיה אמור להגיע הגיע גם כן ואחרי קפה וארוחה קלה יצאנו לדרך. המדבר מלא באינסוף שבילים יפהפיים ואין כיף גדול יותר מלחקור אותו דרך השטח. התחלנו נסיעה לכיוון מעלה נוח דרך השבילים המהירים, מדובר בדרך יפהפייה ומאתגרת בדיוק במידה המאפשרת זרימה כיפית של המסלול לכל רמות הקושי של הקבוצה.
השקט של המדבר, הדרכים שאינן נגמרות, הנוף שבקצה המעלה; בין אם מדובר בהליכה ממושכת של כמה שעות או ימים, או רכיבה בשטח מאתגר, אין שום דבר שמשתווה לתחושת ההישג, התחושה הנפלאה הזו שהנה כבשתי אתגר והנה אני למעלה, מתוגמל בנוף היפה ביותר שראיתי, והנוף מרגיש הכי יפה בעולם, כל פעם מחדש.
המשכנו ממעלה נוח אל בקעת אבו טריפה המטריפה. פעם ראשונה באזור הזה תמיד מרגישה כאילו נחתת על מאדים או מינימום על הירח. שבילים בשחור, לבן ואדום; תחמוצות ומינרלים בקרקע צובעים את השטח בצבעים שונים, קו אופק שלא ברור איפה מתחיל ואיפה נגמר ואנחנו יורדים ועולים בתוואי השטח המשתנה של הבקעה, דרך נחלים, מדרגות, שיפועים חדים, דרדרות ומעלות המציפים את הגוף באדרנלין. רכיבה מהירה בשבילים מכניסה אותי למצב מדיטטיבי וזו אולי המדיטציה הכי יעילה עבור אנשים חסרי מנוחה כמוני; מדיטציה פעילה, חובה להישאר בריכוז, כל תנועה וכל מהלך משנה ועם זאת, אני נכנסת לסוג של זרימה שבה אין מקום לאף מחשבה פרט לדרך המופיעה מתחת לצמיגים והמכשולים איתם צריך להתמודד. זהו סוג של מצב הישרדות ואולי זה מה שהופך את זה לכל כך מרגש. לפעמים הנוף כל כך יפה עד שממש קשה להתרכז בדרך ותשומת הלב מוסחת על ידי השמיים הנצחיים והמדבר המהפנט, האינסופי.
אנחנו ממשיכים על שלוחת צלמון בדרך המתפתלת בקצב מהיר ומגיעים לירידה של (מעלה) המרזבה, נקודה מפורסמת של ג'יפאים ורוכבי אופנועים כאחד. זהו מעלה לא פשוט, בין אם לעליה ובין אם לירידה, ראינו כמה ג'יפים נלחמים לעלות ונאלצים לוותר ולהסתובב חזרה. עם אופנועים הסיפור יותר פשוט, בטח כשמדובר בירידה...
כולם צלחו את האתגר ולאחר קפה בשטח המשכנו לכיוון נחל נקרות, הידוע בעיקר בעבירותו הקשה ובעומקו של ה"דשדש"- אבני נחלים קטנטנות צפופות ועמוקות המדמות נסיעה בחול עמוק. נקרות נקרא גם "ואדי אל ג'ריר" כלומר הנחל הגורר, והוא נשפך אל נחל ערבה. נקרות הוא מהגדולים והיפים שבנחלי הנגב והרכיבה בו בהחלט שווה את הקושי. בעיני הקושי הוא חלק מהכיף והאתגר, ולצלוח אותו מקנה תחושת סיפוק אדירה.
אחד התהליכים העיקריים שאתה עובר כרוכב שטח הוא בסופו של דבר ההתמודדות עם לא אחר מאשר עצמך. רכיבה בשטח דורשת הליכה נגד כל האינסטינקטים, זה דורש לשחרר את הראש ולשחרר את הפחד ולתת לאופנוע לעשות את מה שהוא מיועד לעשות: לעבור הכל בלי שנפריע לו. בנקרות, למשל, ככל שנוסעים יותר מהר, כך עוברים יותר בקלות, נסיעה איטית היא מתכון לנפילה מיידית ולוקח לפעמים זמן להבין את זה ואפילו יותר זמן ליישם. דרושים הרבה מאוד נחישות וכוח רצון כדי להצליח לנסוע מהר בלי לעצור כאשר באותו זמן אתה מרגיש שכל רגע אתה עומד ליפול מהאופנוע וכל האינסטינקטים שלך אומרים לך להאט!
בדרך אנחנו חולפים על פני מצד נקרות, מצד שהוקם על ידי הנבטים על מנת להגן על דרכי המסחר בתוואי דרך הבשמים ההיסטורית. למעשה היו אלה הנבטים שסללו את הדרך בין מואה לעבדת דרך מכתש רמון וניתן לראות שרידים של מבנים ושל תחנות שיירות נבטיות עד היום בכל מיני תוואים של המסלולים. לקראת חושך אנחנו מסיימים את המסלול, עייפים אך מרוצים. כולם המשיכו הביתה אבל לי עוד היו תכניות. בכתבה הבאה אספר על שלושה ימי קסם והרפתקה עם חברים חדשים בהרי אילת המדהימים.
Mail - chenkipanki@gmail.com
Blog - http://www.chenkipanki.com/
